פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נקודת הסוף? נקודת ההתחלה

      נדמה שאנו חולפים, במהירות נסיעה חוקית, לתוך הפרק בתולדות המדינה הציונית ששמו "סיום". המלחמה הבאה עלתה על ההסעה כשישראל במצב שפל בינלאומי. השכנים משדרים אל-ג'זירה, הטורקים על הערוץ הפרסי, אירופה מפנה לנו גב, ממשלות סקנדינביה יוצאות מגדרן כדי לארגן לנו רפסודה לים, ונשיא ארה"ב ושר ההגנה לשעבר דשים בעקביהם את ראש ממשלתנו כמו היה בדל סיגריה. מבהיל: כמעט לא נותרו לישראל ידידים בעולם.

      תהליך זוחל, שנאה מתפשטת, סרט רע. כשהפרשנים הסבירו שדווקא בעשור האחרון חלה החמרה ביחס לישראל, הקפאתי את התמונה. רגע. מה קרה בעשור האחרון? לא הוקמה שום התנחלות חדשה. הכיבוש התחיל לפני 44 שנים. לנכבה יש ותק של 63 שנים. פשעי המלחמה שלנו נולדו לפני יותר מ-100 שנים, בחטא הקדמון של התיישבות ובנייה. איך זה שדווקא בעשור האחרון הפכה המדינה הציונית לצרעת?

      ראש הממשלה בנימין נתניהו ונשיא מצרים חוסני מובארק בשארם א שייח ספטמבר 2010 (לשכת העיתונות הממשלתית , משה מילנר)
      כמעט ולא נותרו לישראל ידידים בעולם. נשיא מצרים לשעבר מובארק עם ראש הממשלה נתניהו (צילום: משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית)

      התשובה השטחית היא ההתקפלות. הפעולות המדינתיות היחידות שביצענו בעשור האחרון היו תנועת מנוסה מבוהלת. נסיגה מלבנון, מחיקת ההתיישבות בחבל עזה, עקירת צפון השומרון. "אין לנו כוח להילחם", אמרנו, והמשורר נסראללה ענה לנו בנאום קורי העכביש. כשאתה משדר חולשה, אתה חלש. לילדים שפוחדים מכלבים נהוג להמליץ לא לברוח. כי כשאתה בורח, אתה מזמין את הצרות לרדוף אחריך. העולם ראה את ישראל נחלשת והבין שלא ייצא לו כלום מהידידות עם הברנש שמוט הכתפיים. כמו אצל ילדים: זה שעושים עליו חרם הוא זה שהכי שונא את עצמו. ומי רוצה להיות חבר שלו.

      כאן נכנסת תשובת העומק. לא רק שלא שידרנו כוח - גם לא שידרנו צדק. איבדנו את האמונה בצדקת הדרך. זה לא קרה רק בעשור האחרון, אבל זה בהחלט החמיר. הפסקנו להאמין בזכותנו על הארץ. כששניים מגיעים למשפט, ואחד רק שומר על זכות השתיקה, אתה מבין מי האשם. וגם העולם מבין. היו שנים שבהן השמאל הישראלי אמר: יש לנו זכות על חברון ושילה, אבל נצטרך לוותר בגלל דמוגרפיה או מוסר. אט אט נשמט החלק הראשון, והמסקנה היתה שאנחנו לא צודקים.

      תכנית ההתנתקות (GettyImages)
      הפעולות המדינתיות היחידות שביצענו היו תנועת מנוסה מבוהלת. ההתנתקות ב-2005 (צילום: אימג'בנק Gettyimages)

      תור הזהב ביחסים הבינלאומיים שלנו היה בשני העשורים שאחרי מלחמת ששת הימים, טרם מסירת סיני והסכמי מדריד. היינו כובשים למהדרין, החזקנו בשטחי ענק - ומדינת ישראל נהנתה מפופולריות עצומה. ממשלת הולנד שלחה בכל אביב עשרות אלפי פקעות של צבעונים לירושלים. תופעת המתנדבים בקיבוצים שהיתה לטרנד בעולם הנאור (אפילו תומס פרידמן התנדב כאן), הגיעה לשיא בשנים שאחרי 67', עם נציגות נכבדת למתנדבות הבלונדיניות המפורסמות משבדיה. אותה שבדיה שניצבת היום בראש מחנה השנאה לישראל. מהולנד מגיעים ביטויי שנאה. אף אחד לא שולח לנו פרחים.

      השבוע שוחחתי עם אישה משפיעה בתעשיית הקולנוע הישראלי. היא אמרה שהיתה מוותרת על רחבת הכותל ומשאירה את רחבת הר הרצל. שההיסטוריה שלה כאן התחילה ביום שבו ההורים שלה עלו לארץ. שזכותנו על הארץ נקנתה רק בדם החיילים שלנו. למה לא אוגנדה, היא הישירה אלי עיניים ירוקות. בחיי שלא ידעתי מאיפה להתחיל.