לא חטאנו כשצידדנו בשלום עם סוריה

בעקבות ההפיכה בסוריה נשמעו לאחרונה דעות כי טוב עשתה ישראל כשלא הגיעה להסכם שלום עמה. לעומתן, גורס ד"ר יוסי בן ארי כי ההפך הוא הנכון, "הסכם לא היה מביא למצב יותר גרוע בהכרח"

ד"ר יוסי בן ארי
08/09/2011

טורו הקבוע של חגי סגל במוסף השבועי של "ידיעות אחרונות", הוא תמיד הנאה צרופה: בחירת נושאים מצוינת, דיון מעמיק, מלוטש ומלווה דרך קבע בהומור – גם אם ציני וסרקסטי – משובב נפש. ביום שישי האחרון עסק המאמר במזלנו הרב ששפר, על ש"לא הספקנו להעביר לבשאר אסד את רמת הגולן לפני שבני עמו התקוממו נגדו וחשפו את גינוניו הרצחניים". המשיך סגל וקבע: "לפחות דבר טוב אחד קרה לנו בשנת תשע"א: לא עשינו שלום עם סוריה. ניצלנו. קרה לנו נס... כמה טוב שלא שמענו בקולם (של מנהיגי ציבור, אישי רוח, אינטלקטואלים, פרשנים ואפילו מערכת הביטחון וצה"ל). כמה חבל שהם לא משמיעים היום קולות של התנצלות".

המסר של סגל אינו מחדש ועלה כבר בחודשים מאז תחילת ההתקוממות בסוריה (אצל גיא בכור – "מזל שלא עשינו שלום", ידיעות אחרונות, 10 באפריל). היו גם כאלה שהכו על ה"חטא" (סבר פלוצקר – "סליחה, טעיתי... אני צריך חשבון נפש", ידיעות אחרונות, 27 באפריל). אך אני, גרפומן לפרקים, חסר השפעה, לא מתבייש לומר: צידדתי בשלום עם סוריה, הצבעתי על יתרונותיו, קראתי ליזום אותו, תמכתי – במילים – בשיתוף פעולה עם גורמים זרים שדחפו לקראתו, וכן - גם במחיר הוויתורים הנדרשים. אינני מצר על זאת ואין לי אלא להמליץ לאחרים שכך סברו: אל תרגישו לא נוח עם ההתייסרות העצמית וההצלפות הללו. אתם בסדר, ממש לא חטאתם בכלום!

עוד בוואלה!

הכל מתחיל בעיניים: הסוד האמיתי של לאה שנירר ומיה דגן למראה צעיר

בשיתוף קליניק
"לפחות דבר טוב אחד קרה לנו בשנת תשע"א: לא עשינו שלום עם סוריה". הפגנה נגד משטר אסד(צילום: רויטרס)

שהרי ממה נפשך? אם השיקול שצריך היה לעמוד מול מקבלי ההחלטות בישראל לדורותיהם, היה מידת יציבות השלטון, האיכות הדמוקרטית או מפלס ההומניות של המשטרים הערבים והאיסלמיים שסובבים אותנו, אסור היה להם, מעולם וכנראה גם לעולם, לשאוף לשלום איתם, לא כל שכן להגיע להסדרים כאלה עם אף לא אחת משכנותינו הערביות והאיסלמיות.

קונקרטית, במה בעצם שונה מצרים מסוריה? מה שחושב הציבור המצרי על מידת הדמוקרטיות של שלטון מובארק, יספיק כנראה להותירו בכלא עד סוף ימיו, אם לא גרוע יותר. ובכל זאת, כלום עבור שלום עם קודמו של מובארק, אנואר סאדאת, לא שילם מנחם בגין בהחזרת סיני על נכסיו האסטרטגיים כשהוא מסתפק אז בהסכם, אפילו וזה יחזיק רק חמש שנים? וכי ההסדר לא אפשר לישראל מידת חופש פעולה צבאי וסיוע מדיני (מצד מצרים, העולם הערבי והקהילה הבינלאומית) שלא הייתה זוכה לו בכל מציאות אחרת? מפתיע, אך ההסכם עם מצרים מחזיק מעמד גם במציאות החדשה, אולי כיוון שגם להנהגה בקהיר יש מה להפסיד. נכון, סילוק מובארק ואיום השתלטות האחים המוסלמים חמור עבורנו לפחות כמו מצבו המתנדנד של אסד. אך אם יתרחש מהפך שלטוני בקהיר, האם מר סגל יוקיע את ממשלת הליכוד על שחתמה הסכם עם סאדאת לפני למעלה משלושים שנה?

ובמה שונה ירדן מסוריה? שושלת המלוכה ההאשמית אולי קצת פחות דיקטטורית משכנתה הצפונית, אך כלום הייתה יכולה להחזיק מעמד ללא כידוני מערכת הביטחון הירדנית האוכלת מידיו של המלך? האם בלעדי אותן יחידות נאמנות, חוסיין או עבדאללה היו שורדים במציאות דמוגרפית בה לפחות שני שליש מהאוכלוסייה הם פלסטינים? ובכל זאת, האם הסיכון ליציבות המשטר בעמאן והאפשרות של השתלטות האחים המוסלמים צריך היה להיות שיקול שיפסול מבחינת רבין את חתימת הסכם השלום עם ירדן ב-1994?

ואם זה היה צריך להיות השיקול הבלעדי, מדוע גיבשה ישראל לאורך שנים ארוכות אסטרטגיה של יחסים קרובים מאוד עם אירן? וכי השאה פהלאווי היה פחות דיקטטור מאסד ומובראק? איזו דמוקרטיה הייתה שם בדיוק בימי הסוואק העליזים? (וכי סבל ההמון לא הייתה סיבה עיקרית לתמיכתו הנלהבת בחזרת חומייני?) ובכל זאת, האם אבות המדינה היו צריכים להימנע מלהיקשר לטהרן?

"האם איסלמיזציה עתידית בטורקיה הייתה צריכה למנוע מישראל להתקרב אליה?"(צילום: רויטרס)

גם איכות הדמוקרטיה של ארדואן ידועה. היא משתקפת בעמדת האיחוד האירופי כלפי טורקיה. אך האם זו, והאפשרות – שכנראה לא נצפתה – לאיסלמיזציה עתידית, אמורים היו בעבר לגרום לישראל להימנע מלהתקרב אליה בעת שהדבר התאפשר?

לכל השאלות האלה התשובה היא לא ולא. לא רק משום שמציאות היום היא "חוכמה שלאחר מעשה", אלא מארבע סיבות נוספות:

- האלטרנטיבה לחתירה לשלום, היא ש"לנצח נאכל חרב". המשמעות העיקרית המשתמעת מכך היא שחובה על הנהגת המדינה להכשיר את לבבות הדור הצעיר לכך. הקיץ האחרון ברוטשילד, בואכה הפגנת 400 האלף, מלמד ברורות שהאג'נדה של הדור הזה היא שונה לגמרי.

- כיהודים וישראלים, אנו חייבים לעצמנו דין וחשבון מעשי וערכי-מוסרי שעשינו הכל כדי לא להחמיץ אפשרות להסדר של שלום או קידום יחסים אסטרטגיים עם מי מאויבותינו-יריבותינו.

- הקהילה הבינלאומית נשאה, נושאת ותישא תמיד את עיניה אלינו, בציפייה חד משמעית שישראל תעשה הכל כדי להגיע להסכמים כאלה, תוך שהיא נכונה לפצותה בגין נכסים טריטוריאליים ואחרים שנידרש לשלם, ולגבותה לכשיהיה חלילה צורך בכך.

- כ"וילה בג'ונגל", אין לישראל פריבילגיה לעשות יותר מידי סלקציות בבחירת בנות בריתה לעתיד. נכון, יש תמיד להעריך נכונה את כל היבטי המצב, אך בעקרון צריך לקחת את מה שיש. אפילו ובחשבון היסטורי ארוך טווח יסתבר שטעינו, בכוחה של ישראל לעשות את התיקון הנדרש, גם אם יחייב מחיר כואב.

לסיום, מעניין לחזור לדבריו של אלוף אורי שגיא, ראש אמ"ן בעבר, שבראיון (ידיעות אחרונות, 7 בספטמבר) סביב פרסום ספרו החדש התייחס, שלא מדעת, לטענת סגל: "אבל נניח שהיינו חותמים על ההסכם ומשטר אסד היה נופל, מה היה קורה? היינו נשארים עם חיזבאללה מנותק מנשק ומסיוע, עם פירוק משרדי ארגוני הטרור, עם רמת הגולן מפורזת, עם צבא סורי מדולל ועם הסכם על חלוקת מקורות המים. כך שלא בהכרח היה לנו יותר גרוע". אז תחשבו על זה...

ד"ר (תא"ל בדימוס) יוסי בן ארי, לשעבר – מדריך ראשי במכללה לביטחון לאומי

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully