פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עשור ל?11 בספטמבר: טרגדיה אמריקנית

      התנהלותה של ארה"ב בזירה הבינלאומית, בייחוד מאז מלחמת העולם הראשונה, התאפיינה לא פעם בתמורות ובמעברים חדים וקיצוניים. שוב ושוב התקבל הרושם שתגובותיה של האומה האמריקנית לנוכח אירועים טראומטיים ומלחמות מתמשכות היו חריפות מדי, והביאו אותה לנוע סחור סחור במעגלי תקווה ואכזבה, אופטימיות יוקדת ותסכול עמוק, וכל זאת בלי שגיבשה לעצמה עדיין את האיזון הדרוש בין הרצוי למצוי ובין החזון האוטופי לקרקע המציאות.

      כך, למשל, שקע עד מהרה חלומו הנשגב של הנשיא וודרו וילסון לכונן באירופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה סדר פוליטי וחברתי חדש, שיהיה מושתת על עקרונות ועל ערכים דמוקרטיים צרופים, אל תהומות הנשייה והשכחה. את מקומן של התקוות הגדולות, שעמדו ביסודה של החלטתו להיכנס למלחמת העולם הראשונה, ירשה - לאחר תום הקרבות - בדלנות מסתגרת וחשדנית, ששיקפה את שאיפתה של אמריקה להתנתק באורח חד-צדדי מהעולם הישן, שלא עמד ברף הציפיות המוקדמות.

      שני עשורים מאוחר יותר, בעקבות מתקפת הפתע היפנית על הצי האמריקנית בפרל הארבור, נסתם הגולל סופית על עידן זה של בדלנות, ונסללה הדרך להפיכתה של ארה"ב למעצמת-על בעלת יעדים ואינטרסים חובקי עולם.

      פיגועי ה-11 בספטמבר 2001, מגדלי התאומים, ניו יורק (רויטרס)
      "בניגוד לציפיותיו המוקדמות של בוש, לא הביאה ההתערבות האמריקנית לתמורה החברתית והפוליטית המיוחלת בעיראק" (צילום: רויטרס)

      גם מתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001 (שתעמוד במוקד התודעה האמריקנית ביום ראשון כאשר יצוין עשור לטראומה זו) שברה באבחה אחת את דפוס פעולתו הראשוני והזהיר של ממשל הנשיא בוש במישור הבינלאומי, והובילה אותו לאמץ אסטרטגיה חדשה ולוחמנית. כמו וילסון בעשור השני של המאה ה-20 (ועל רקע המלחמה שפרצה בהשראתן של המעצמות האוטוקרטיות), גם בוש הפך לנושא דגלה של האמונה שניתן וחיוני להפיץ את בשורת הדמוקרטיה גם על גבי כידונים (וגם בזיקה לעיראק נטולת התשתית הדמוקרטית המינימלית). כך הפכו הטראומה של 11 בספטמבר ותחושת האיום העמוקה והחריפה שיצרה לאירוע מעצב מרכזי שהצעיד את ממשל בוש היישר אל תוך המדבר העיראקי, כנגזרת של סדר היום הלוחמני החדש שגיבש. בוש קיווה שעקירת משטרו הרודני והמדכא של סדאם חוסיין, שנתפס בוושינגטון כקשור בטבורו לטרור של אל-קאעידה, תניח את המסד לכינונו של סדר דמוקרטי יציב ושוחר שלום - לא רק בבגדד אלא גם בכל רחבי העולם הערבי, וכך תתרום גם לביטחונה ולרווחתה של מעצמת-העל האמריקנית.

      ואכן, בעוד מדיניותו של הנשיא בוש בשמונת החודשים שקדמו לפיגועים שיקפה רתיעה עמוקה מפני הסתבכות כלשהי בזירה הבינלאומית וכן רצון להבטיח את היציבות באמצעות הקרנת עוצמה הרתעתית (כפי שהיו פני הדברים במהלך רוב שלביה של המלחמה הקרה) - השתנו פני הדברים תכלית השינוי בעקבות מתקפת 11 בספטמבר.

      בעיניו של הנשיא העניקה מתקפת הטרור תוקף לדוקטרינת מלחמת המנע מבית היוצר של השמרנים החדשים. היא התבססה על עקרון היוזמה הצבאית כנדבך מרכזי וחיוני במלחמה בטרור ובמשטרים המעניקים לו גיבוי וחסות. ואולם, בניגוד לציפיותיו המוקדמות של הנשיא, לא הביאה ההתערבות האמריקנית לתמורה החברתית והפוליטית המיוחלת והמיידית בעיראק. היא גם לא היוותה השראה לתהליכי דמוקרטיזציה מואצים בחלקים אחרים של המזרח התיכון. נהפוך הוא: העימות הממושך ורווי השסע הבין-עדתי שהתנהל בעצימות נמוכה על אדמת עיראק הותיר מדינה זו מדממת ומפוררת, והטיל צל כבד על עידן בוש ועל מורשתו ההיסטורית.

      גם ניסיונו של הנשיא להבטיח את ביטחונם של אזרחיו אפופי החרדה במחיר של פגיעה בחירויות ובזכויות דמוקרטיות בסיסיות (באמצעות "חוק הפטריוטיות") - היה מופרז. סופו שחזר אליו כבומרנג. האומה האמריקנית, המבועתת לנוכח מתקפת הטרור המאסיבית, הפכה לאומה מגויסת וקיבלה בהבנה את השינוי שהתחייב מעתה באורחות חייה במישור הציבורי. אך העובדה שממשל בוש לא היסס לפלוש למרחב הפרטי של אזרחי ארה"ב, גם ללא עילה מוצקה לכך, עוררה ביקורת רחבה ונוקבת, כולל מצידה של הרשות השופטת.

      על רקע ההתפכחות המכאיבה מן החלומות הגדולים, אין זה מפתיע שיורשו של בוש בבית הלבן, ברק אובאמה, התחייב לשנות מן היסוד את האסטרטגיה האמריקנית, ובכך להתנתק מיעד המלחמה בטרור כציר מרכזי בחשיבה ובהתנהלות האמריקנית. לנוכח זאת, אין זה מפתיע גם שהחלטתו הראשונה של ממשל אובאמה היתה לסגור את מחנה המעצר בגואנטנמו.

      ריאליזם מפוכח?

      ואולם, באופן פרדוקסלי, היה זה דווקא אובאמה - שבראשית דרכו עשה כל מאמץ להושיט יד מפייסת ומלטפת גם למדינות תומכות טרור מובהקות כאיראן ובה בשעה גם לגמד את משקעי 11 בספטמבר - שניצח על מבצע חיסולו של אוסאמה בן לאדן (ושל הרחבתה הזמנית של המעורבות הצבאית האמריקנית באפגניסטן).

      חלוף כשנתיים וחצי מהשבעתו, נראה שאובאמה מכיר כיום במגבלותיה של אמונתו הראשונית באשר למידת יכולתן של מחוות להוביל יריבים קיצוניים אל נתיב המתינות. אמריקה של אובאמה מתאפיינת, אפוא, בחזרה אל עבר קו תקיף ונחרץ יותר, לפחות בזירת המלחמה בטרור על אדמת אפגניסטן ותימן.

      משקעי 11 בספטמבר לא נמוגו מן התודעה האמריקנית בחלוף עשור. מול יריבים מתריסים, גם החזון הרהוט על אודות כיתות החרבות לאתים התנפץ אל קרקע המציאות.

      השאלה היא אם הכרה בגבולות החלום אכן תוביל את ממשל אובאמה גם בהמשך דרכו הנשיאותית אל מחוזות הריאליזם המפוכח ונטול האשליות (שאפיין את ממשלו של ג'ורג' בוש האב). עבורו זה יהיה ויתור על הגרעין הקשה של אמונותיו הליברליות הראשוניות שסייעו לו להגיע לבית הלבן.