הסטודנטים והמחאה המרגשת

הייתי בפאריס שבועיים אחרי שהוסרו המתרסים מרחובותיה לאחר מהומות הסטודנטים של 1968. עיני העולם כולו רותקו לדני כהן "האדום" ולמרד הסטודנטים, שהיה אלים בקליפתו ורב-משמעות בתוכנו. הסטודנטים לחמו במשטרו של דה גול, ששלח מולם גדודי שוטרים, מה שתרם להגברת האלימות ולחידודה.

הסטודנטים לחמו על ערכיה ההומניים של צרפת. הם הפריזו בדרישותיהם בנושאי חינוך וכלכלה, אבל האמינו שהם לוחמים על חברה טובה יותר וצודקת יותר. כל רחוב שעברתי בו זעק אז את סיפור המהומות. ברובע הלטיני התגודדו חבורות-חבורות של צעירים וסיפרו על החוויה שעברו כאילו שבו מזירת קרב של ממש. דני "האדום" הפך נושא להערצה מחד גיסא ולהוקעה מאידך גיסא, אבל את אביב 1968 לא ניתן להשכיח.

ברנרדו ברטולוצ'י הגדול העלה בסרטו "החולמים" את רוח המהפכה, את האווירה שפיעמה שם, את הבקעים בתוך המשפחות, גם בין הורים לבנים. לא היה צורך להזדהות עם מטרות ההפגנות ועם כוונתן כדי לחוש קנאה באכפתיות, בסולידריות, ברצון התמים והנחוש לשנות את פניה של המציאות החברתית.

שנים פעלתי בארגוני סטודנטים ובהנהגת המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה. לא אחת סיירתי עם חבריי בארגוני סטודנטים אחרים. השתתפנו בדיונים על מצעים של מועמדים לראשות ארגוני סטודנטים. חוט השני שעבר בכולם היה מידת המעורבות החברתית והפוליטית ונקיטת עמדות שהובאו לפני הבוחרים בקמפוסים.

הסטודנטים אצלנו התיימרו להיות אליטה תרבותית וחברתית אולם בחרו כל השנים להצטמצם בד' אמותיהם. היו שביתות סטודנטים קולניות, אבל רובן ככולן נסבו על נושאים הקשורים להשכלה גבוהה: שכר לימוד, תקצוב האוניברסיטאות, דיור לסטודנטים ועוד. לא פעם עמדו בראש המאבקים אישים כריזמטיים בעלי כושר ביטוי ומעשה, אבל הם דגלו בגישה עניינית, א-פוליטית, כמו איגוד מקצועי הישגי.

הארץ ידעה מהומות ומאבקים ותנועות מחאה רבות. כך קרה אחרי מלחמת יום כיפור, כך קרה עם התנועות לשינוי המשטר שבאו בעקבותיהם, וכך קרה עקב מורת הרוח הציבורית בעקבות מאורעות סברה ושתילה, ובהפגנות שליוו את סיום מלחמת לבנון השנייה. היו גם מחאות חברתיות, מאבקי עובדים נגד פיטורים שרירותיים, סגירת מפעלים והפרטות של גופים ציבוריים. בכל אלו נטלו חלק סטודנטים רבים. היו כאלו שרגישותם החברתית הביאה אותם להצטרף למוחים, והיו אחרים שעמדותיהם הפוליטיות גרמו להם להזדהות אקטיבית עם מאבקים מדיניים.

דומה שתנועת המחאה האחרונה מבשרת על היפוכה של הפירמידה. הסטודנטים לא מצטרפים באורח אישי למאבקים, אלא הנהגת הסטודנטים בראשות איציק שמולי היא שדוחפת, היא שסוללת את הדרך. הם לא נאבקים הפעם על שכר הלימוד שלהם, אלא יותר על החינוך לגיל הרך. הם לא מדברים רק על מעונות לסטודנטים, אלא על פתרון מצוקת הדיור.

סוף סוף הסטודנטים במדינה מהווים אוונגרד של ממש. ניסיונם לקבל על עצמם את הנהגת המחאה אינו פשוט ובוודאי לא מובן מאליו. אבל נכונותה של הנהגת הסטודנטים להוביל את תנועת המחאה היא שינוי עמוק מכל מה שידענו מאז. שינוי מבורך.