התפקדו!

מה הלאה? נדמה לי שאפשר לומר בביטחון שזו השאלה שרובנו שואלים את עצמנו בימים אלה. במוצאי שבת יצאנו לרחובות, מאות אלפי ישראלים, בכדי לקרוא פעם נוספת לשינוי דרסטי בסדרי העדיפויות במדינה שלנו. זו היתה שירת הברבור של מעמד הביניים. מעמד שהבין סופית לפני חודש וחצי שהוא הפך לסקטור. הוא כבר לא הרוב, ולכל הפחות הוא אינו מיוצג ככזה בהנהגת המדינה. מחאת האוהלים מבטאת יותר מכל את המיאוס של רוב הציבור בישראל מהשיטה. מיאוס מהמנגנונים, מיאוס מהעדפת המקורבים, משלטון היד רוחצת יד. מיאוס שרלוונטי לכלל המפלגות, בלא קשר לשאלה אילו מהן נמצאת בשלטון.

מה שהניע את רובנו לצאת לרחובות בחודשים האחרונים היא התחושה שזוהי ההזדמנות האחרונה לעצב את אופייה של המדינה בהתאם לרצונותיו של הרוב היצרני בה, הרוב שנושא בנטל - זה שאינו מבקש ארוחות חינם, אלא חלוקה שוויונית וצודקת יותר של משאבי המדינה. את הסולידריות החברתית שאפיינה את קום המדינה החליפה בעשורים האחרונים סקטוריאליות שהזניחה אותנו, הרוב, ותרמה להפיכתנו לחברה שמתנהלת על פי ערכי אדם לאדם זאב. את זה, יותר מכל, מבקשת מחאת האוהלים לשנות.

המחאה כבר הצליחה לשנות את השיח החברתי בנושאים כלכליים, אך שינוי אמיתי לא יגיע אלא אם נצליח לשנות גם את השיח במדינה בכל הקשור למעורבות פוליטית. לשנות מבחוץ פשוט לא עובד. לא יעזור בית דין. גם הקמת מפלגה חדשה לא תפתור את תחלואי המפלגות הקיימות אשר ימשיכו למלא את שורות הכנסת גם לאחר הבחירות הבאות. שינוי אמיתי יגיע רק אם נשכיל להבין, שלצערנו הרב, להצביע פעם בארבע שנים זה פשוט לא מספיק במדינה הזאת. זו מידת מעורבות שמפקירה את השטח, את הח"כים ואת המנגנונים בידי קבוצה מצומצמת של אנשים שאינם משרתים את רצון הרוב.

כשאנחנו מצביעים בבחירות אנחנו משפיעים על החלוקה היחסית בין המפלגות, אך לא משפיעים כהוא זה על הרכב המפלגות, על מהות האנשים הנשלחים לייצגנו ועל האג'נדה שמלווה אותם לאורך כהונתם. בסופו של דבר, ועד עובדי חברת החשמל מיוצג יותר בכנסת, ואילו אנחנו, הרוב בציבור מיוצגים חסר. וכך גם נראות ההחלטות שמתקבלות שם.

אז מה עושים? פשוט מאד. מתפקדים למפלגה. כל מפלגה. אבל כולנו. מחליטים שלמרות שזה נראה מעיק, ואולי גם רקוב, אין לנו ברירה אחרת. אם אתם חשים שאין לכם היכן להתפקד, זה כי עד היום נשארנו בחוץ ובגללנו זה הדרדר לרמה הזו. אם לתחושתכם אין באף מפלגה מועמדים נורמליים, אני מבטיח לכם שכשיהיו למפלגה 400 אלף מתפקדים במקום 30 אלף, אנשים איכותיים יותר יעמידו עצמם לבחירה. ואם אתם מרגישים שזה לא יעזור כי בסוף הכל שם מושחת וקולכם ילך לאיבוד בין הקבוצות המאורגנות במפלגות, אני מודיע לכם חגיגית שרק התפקדות המונית יכולה להפחית את משקלן של קבוצות הלחץ הקטנות הפועלות שנים בתוך מנגנוני המפלגות, ואנחנו האשמים בהיווצרם כי נרדמנו בשמירה ונתנו להם את הבמה.

להיות חבר במפלגה בשנת 2011 נתפס כדבר בזוי בקרב מעגלים רבים בחברה הישראלית. מי שחבר במפלגה נתפס או כעסקן או כנאיבי. אסור לנו להמשיך לתת למצב הזה להתקיים. עלינו להפנות את אנרגיות המחאה להפיכת החברות במפלגה לחובה אזרחית, עד כדי כך שתהיה זו בושה לא ליטול בה חלק. זה צריך להיות כמו ללכת למילואים: עושים את זה גם אם אין חשק. או כמו לאהוד קבוצת כדורגל. אנחנו אוהדים את הקבוצה שלנו גם אם היא יורדת ליגה וגם אם מינו לה השנה מאמן מעפן. אוהדים ומקללים. אבל אוהדים.

כך נדרש כיום להסתכל גם על פוליטיקה. שבו מול המחשב, תמצאו מפלגה שמצעה תואם את השקפת עולמכם והפכו לחברים בה. היום. ותאיצו בכל סביבתכם גם לעשות כך. עד שמי שטרם התפקד ירגיש לא נעים. אם מהלך כזה יצליח, הוא יהפוך את התרבות הפוליטית במדינת ישראל לכזו שנוכל להתגאות בה. כל שאר דרישותינו יגיעו בהמשך כחלק טבעי מהתהליך. עכשיו זה הזמן, ולא בטוח שתהיה לנו עוד הזדמנות אז יאללה, מתפקדים.

הכותב הוא סגן ראש עיריית תל אביב וחבר סיעת "רוב העיר" במועצה העירונית.