החשבת הכללית באוצר, מיכל עבאדי-בויאנג'ו, וראש אגף תקציבים באוצר, גל הרשקוביץ, יחדשו בקרוב את המשא ומתן עם ראשי כיל, הבעלים של חברת מפעלי ים המלח, סביב השאלה מי יממן את קציר המלח בים המלח.
בסוף השבוע שעבר הסתיימה עבודת המטה של הממשלה בנושא מימון פרויקט קציר המלח, כשהמשנה ליועץ המשפטי לממשלה, אבי ליכט, הניח על שולחנם של עבאדי-בויאנג'ו והרשקוביץ מסמך משפטי מפורט הקובע את גבולות הגזרה, מבחינת הממשלה, בכל הקשור למימון פרויקט קציר המלח. המסמך קובע, חד משמעית, כי חברת מפעלי ים המלח (מי"ה) חייבת לשאת בעיקר עלות קציר המלח, אולם לא בכל העלות. הנושא נותר פתוח למשא ומתן בין הממשלה לבין כיל.
לפי הדו"ח, "האחריות לביצוע הקציר ולמימונו מוטלת בראש ובראשונה על חברת מפעלי ים המלח כיוצרת הסיכון, מה עוד שיש לזכור כי מפעלי ים המלח תחזיר שיעור ניכר מההשקעה בפרויקט בחיסכון בעלויות והגדלת התפוקה". לפיכך, נקבע, "מפעלי ים המלח חייבת לבצע את הקציר ולממן חלק משמעותי ביותר ממנו".
הדו"ח ממליץ למדינה "להגיע להסדר שיאפשר פתרון מהיר ויחסוך עלויות וסיכונים משפטיים". הוא נכתב בעקבות הסכסוך בין כימיקלים לישראל (כיל), הבעלים של מפעלי ים המלח, לבין המדינה, בשאלה מי צריך לממן את קציר המלח. הדו"ח אינו מציין מה צריכה להיות עלות ההסדר למפעלי ים המלח.
לפי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, "בהיעדר הסכם, ניתן לבחון מסלול של חקיקה. כמו כן מוצע לבחון הטלת מס רווחי יתר על מפעלי ים המלח, בדומה למס המוטל על העוסקים בתחום הפקת הגז והנפט" (בעקבות המלצותיה של ועדת ששינסקי). הדו"ח מציין כי, "הגם שהדבר לא קשור במישרין לנושא חוות הדעת, נבקש לציין כי שיעור התמלוגים שמעבירה חברת מפעלי ים המלח למדינה הוא שיעור נמוך. על פניו, שיעור זה אינו משקף כלל את חלקו הראוי של הציבור מהרווחים הנוצרים משימוש במשאב טבעי המצוי בבעלותו. הבעיה בעניין זה מתעצמת לאור עליית משקלו המשפטי של עיקרון הצדק החלוקתי ולאור התוצאות הסביבתיות של פעילות החברה".
"בימים של מחאה לא יעלה על הדעת להטיל המימון על הקופה הציבורית"
חוות הדעת של ליכט היא חוות דעת פנימית, שהוכנה על ידי צוות משפטנים במחלקת ייעוץ וחקיקה (כלכלי ופיסקלי) במשרד המשפטים. היא לא הוצגה למפעלי ים המלח. חוות הדעת הופנתה לחשבת הכללית ולראש אגף התקציבים במשרד האוצר, ומכותבים עליה כל משרדי הממשלה הנוגעים בדבר.
הדו"ח מתייחס גם לדיווידנד החריג שמשכה המדינה מכיל ב-1992, בסך 30 מיליון דולר, וקובע כי אין לפרש את משיכת הדיווידנד כמטילה את האחריות הבלעדית למימון הטיפול בבריכה 5 על המדינה או כחותם את חובתה של חברת מפעלי ים המלח להשתתף במימון ההגנות. ואולם "יש לקזז את הערך המהוון של דיווידנד זה מחלקה של מפעלי ים המלח במימון ההגנות". ביחס להקמת המלונות על חוף ים המלח קובע דו"ח משרד המשפטים כי "אין להטיל על המדינה כל אחריות בשל עצם ההחלטה להקים מלונות בדרום ים המלח. האתר הנוכחי של המלונות הוא האתר המתאים למלונאות".
השר להגנת הסביבה, גלעד ארדן אמר כי "בימים אלה של מחאה חברתית לא יעלה על הדעת להטיל את מימון קציר המלח על הקופה הציבורית בעוד שהמרוויחים העיקריים מהקציר הם המפעלים. אני מברך על חוות הדעת של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, המעגנת עקרונות סביבתיים חשובים, כגון המזהם משלם ואחריות יצרן מורחבת".
ארדן הוסיף כי לאור נתונים שהוצגו לו על ידי אנשי משרדו וכן בהתאם לחוות הדעת הוא ידרוש בדחיפות הקמת ועדה לבחינת העלאת התמלוגים המשולמים על ידי מפעלי ים המלח (ששינסקי 2). ארדן אמר כי ידרוש קידום חקיקה ממשלתית אשר תטיל מימון של 90% (כ-4 מליארד שקל) מעלות הפתרון על ידי המפעלים.