בלטה בהיעדרה: מרגול

שמונה בבוקר זה מתחיל. תם הג'אם. אחרוני משתתפי פסטיבל הג'אז עוזבים את אילת בצעדי לואי ארמסטרונג אלגנטיים, מקטרותיהם בידיהם - והתימנים פושטים על העיר, מנענעים מזוודות בקצב מזרחי שאין כמותו. נהג המונית הראשון שפגשנו מספר שהם מעדיפים ללכת ברגל, והשבוע יש לו פחות עבודה. משפחות משפחות צועדות מנמל התעופה הקטן לקונגרס השנתי של בוגרי תימן ומורשתה, לחי אחת נפוחה מגת, והרגל קלה וממהרת: משה ענקי עומד להתחיל ב"ימאן סשן", וחלילה מלהשאיר סלסול אחד באוויר.

ביום שני, באילת, בין ערימות בצק בחדר האוכל לעיתונים עם תמונתה של מרגול, הסתובבו כמה אשכנזים המומים. כמו יריב אופנהיימר בחתונה במערת המכפלה, כמו קמב"ץ העדה החרדית בוויסקי א?גוגו, גם אני מצאתי את עצמי בפארטייה לא שלי. לבד, עורי נצבע בלובן חדש, וסביבי זורם הסחוג כמים. אמרתי "אעלה בתמר" והצטרפתי אל העדה כילדה חטופה. את הכפיים הפסקתי להרגיש אחרי כמה שעות של מחיאות, החיוך נלוש להבעה קבועה, והנה אני לועסת גת עם ישי לוי במרפסת של הסוויטה שלו. מי היה מאמין.

בדרך לאילת שמעתי בחדשות שהדרום בוער. באילת, הנקודה הישראלית הכי קרובה לתימן, נדמה שהדבר היחיד שבוער הוא האספלט. טווח הגראדים - אני מקווה - נמצא 90 דקות מכאן, ו?90 מעלות פחות. בכך לא תמה מהדורת החדשות: מרגלית צנעני - האישה שבלעדיה כל תימניאדה היא "חיוורת, חיגרת וצולעת" (אבנר בן?טוב, משתתף בתימניאדה), הזמרת ש"כשהיא עולה על הבמה זה כמו חיבור בין מטען למצבר, הקהל קופץ ממכת חשמל - כמו שהחיפושיות יעלו לשיר" (יוסי בן?טוב, אח של אבנר), הזמרת שהפכה את התימניאדה לסמל, "התבלין של התבלין" (חננאל יהוד, מעריץ) - האישה הממגנטת הזאת נמצאת במעצר בזמן שחסידיה ההמומים מנסים להמשיך בחגיגה. כמעט כולם כאן אומרים שתימניאדה בלי מרגול זה לא זה. בתוכניית הפסטיבל מופיעה תמונתה באירוע המרכזי של הערב השלישי, והמפיק שי מלאכי מבטיח לי שאם משחררים אותה - היא באה במטוס פרטי היישר אל במת ההופעות.

לאף אחד אין עיתון ביד, אבל החדשות בעצמן קנו כרטיס לאירוע, והן נכנסות דרך השער הקדמי. שדרן הרדיו אליקו מופיע ביום ראשון, ולמחרת מתפרסם כעד תביעה בפרשה; עומר אדם מרים את הקהל בהופעה יממה לאחר שהוזכר בכתב האישום; הצעירים צועקים "מרגול, מרגול", והמנחה נענה להם ומכריז על הבמה: "אנחנו אוהבים אותה, מחזקים אותה ותומכים בה", שעתיים אחרי שפתחה את המהדורות בטלוויזיה. ברוח הימים האלה ובאורח משונה, אמרגני הזמרים מתחמקים מהעיתונות. הם רואים את המצלמה, תופסים את הרגליים, ובורחים. מייד נשוב אל מרגול, אל המעריצים, אל היעדר היורשת. בינתיים נכנסנו למטבח.

הילדים שלי לא יודעים מאיזו עדה הם, וגם אם יידעו, יצטרכו רבע שעה כדי לענות על זה. כדור רביעי לנישואי תערובת אני מתלבטת אם חלוקה עדתית רלוונטית לימינו, אבל לדוד סקירה - השף של מלון ספורט קלאב, שבו מתקיימת התימניאדה - ההבדלים ברורים. "הולך לי המון סחוג בשבוע כזה. בארוחה אחת 800 סועדים גמרו לי 10 קילו - חמש קילו אדום וחמש קילו ירוק. זאת כמות שהולכת לי בדרך כלל בשבועיים. אני יכול להגיש להם את כל האוכל שבעולם, מזנון מפוצץ בכל טוב, אבל אם אין סחוג הם יגידו שלא היה אוכל".

אני תופסת אותו במטבח החלבי, מוציא מלוואחים לארוחת הערב. "בצק, הרבה בצק", הוא אומר, ושוטף עגבניות לרסק. "אני מרוקאי, אני לא רגיל לזה. הולך פה הרבה בורקס, פיתות, מאפה עלים, טורטיות".

שום אולימפיאדת זמר אחרת לא הצליחה להתרומם כמו האירוע הזה. לא המרוקיאדה, לא הכורדיאדה, בטח שלא הפולניאדה. צאצאי היהודים שגלו מירושלים לצנעא בימי בית ראשון יודעים לעשות שמח, אולי בגלל שלא היו כאן כשהחריבו גם את הבית השני, ו?10,000 תימנים - כן, כן - לא טועים כשהם מפרגנים ידיים באוויר לתומר לוי. תסמכו עליהם. שנה?שנתיים, אתם עוד תשמעו את השם. בעשר בבוקר מסדרים את אלפי כיסאות הפלסטיק למופעי הלילה. בין השורות אני פוגשת את בועז שוקר בעיצומה של תחזינת בוקר טרייה. "תחזינה" הוא הטקס שבמהלכו "מחזנים" גת, לועסים בדיבוק את העלים המרים. בועז יושב עם הבן שלו, אופיר, וחבר של הבן, שניר מחפוד, ולידו שקית סופרמרקט מלאה בענפים ירוקים מגינת הבית בנס ציונה. הוא מסביר לי על יתרונות הגת, אבל הם אינם ראויים להדפסה בעיתון.

"חכי לערב, תביני מה זה תימנים", זורק לי גורם מההפקה, תימני בעצמו. "כולם מביאים שקית של גת וצידנית עם אוכל. אף אחד לא יוציא ארנק לקנות פחית במזנון". הוא רומז לחרדה הידועה של העדה מאקדחי מחירים. הסטיגמה נכונה? אני שואלת את שוקר. "מה זה תימוני? זה קיצור של תן?מאני", הוא צוחק בפה מלא ירק, "אשתי לא קונה לעצמה תחתונים. אנחנו לא קמצנים, אנחנו חסכנים. אבל אם יש דבר אחד שאני לא חוסך עליו, זה לרדת פעם בשנה לאילת, לתימניאדה".

מספרים פה שבפסטיבל הג'אז חילקו כרטיסים ב?30 שקלים, ומי שמאוד רצה נכנס בחינם. בתימניאדה כרטיס להופעה בודדת עולה 160 שקלים. זכי אבודהש, מנהל מלון אסטרל מרינה, מוכן להודות שקהל הג'אז בשבוע שעבר היה שקט יותר. "לתימניאדה לא מגיע מי שמחפש שלווה בים האדום. זה יותר המולה ורעש. שבוע אחד וזה נגמר".

שלום ושושנה אהרוני חוגגים את יום הנישואים ה?70 שלהם בלובי. קראתם נכון, 70. היא היתה בת 15, הוא היה בן 20, ובכפר הקטן שליד צנעא ערכו חתונה. שלום אומר שהוא אוהב לשמוע את "ס?יו?ן גולן" ?ושושנה משבחת את הצניעות של הנשים התימניות. מולם יושבים יניב וינון עם האחות הקטנה יהל. השמות התימניים מתחילים תמיד ביו"ד? אני שואלת את העוברים והשבים. עונים לי שיש גם דודו.

חשבתי למצוא כאן יותר קשישות עטורות צמידי זהב. מצאתי בעיקר משפחות עם צמידי הכל כלול. שושי אושרי?שפיר עומדת בתור לצמידים. את הבעל יוני השאירה לשמור על הבית ("הוא מת על שקט") בראש העין, שהפכה בשבוע הזה לעיר רפאים. היא כאן עם הילדים והנכדים. "אני באה כל שנה, כבר 25 שנה רצוף, בלי לפספס. התימניאדה היא כמו אוויר לנשימה. אנחנו חיים מאוגוסט לאוגוסט. כל המשפחה מכורה". הבת שלה, איילת (38), היתה בכיתה ו' כשנערכה התימניאדה הראשונה: "אני זוכרת את מרגול עומדת על חצי מדרגה ושרה, וכולם סביבה עם ידיים באוויר. מאז היא עלתה גבוה וגם ירדה". גם הנכדים כולם כאן, משוגעים על ישי לוי.

"זה ארבעה ימים של ג'ננה", מנסה איילת להסביר, "מוסיקה שאי אפשר לשמוע בלי להתחיל לנענע". ומה עם מרגול, אני שואלת בתנועות שפתיים. "היא נשמה טובה. העלילו עליה כי היא הסמל שלנו". סבתא שושי חוזרת עם צמיד הקסמים על פרק כף היד. "בלי מרגלית חסר לנו...", היא מנסה לתאר, ממששת משהו באוויר.

בכפוף לתקינות הפוליטית אין להזכיר את צבע עורו של אדם, ולכן אמנע מלומר משהו על התימנים שקיוו לתפוס צבע על שפת הבריכה. כמעט כל דבר שאכתוב יוכל להיתפס כגזענות, אבל מה לעשות שהאירוע עצמו מייצר הפרדה על בסיס גזעי. בתוך המים אני פוגשת את יונה שרוני (65), שרואה בתימניאדה כלי לשימור המורשת, "שלא נשכח מאיפה באנו". הבת שלה, ששוחה לצידה, היא אחת הבודדות שמצאנו כאן שיצאה נגד הזמרת החשודה בפלילים: "יש לה פה מפיק מרגליות, והפה מסבך את האדם. מה שהיא בישלה, שתאכל".

אמנון מורי ובנו שלומי מנופפים משפת הבריכה אל ניצה, הכלה הבולגרייה של שלומי, ש"שוחה בתוך מרק תימני בבריכה". אמנון אוהב לשמוע את אבנר גדסי, חיים משה וזהר ארגוב, שלומי שייך לדור אחר. המלך החדש הוא ללא ספק ישי לוי, וניצה ("באתי בגלל בעלי") שומעת גלגלצ. לידנו מתיישב דין יצחק, "אחיין של יואב יצחק, אבל כל התימנים הם משפחה". כשהוא מסביר לי על שמחת החיים של החבר'ה התימנים, בחי"ת כל כך נוגעת ללב, אני מנסה לחקות אותו ונתקעת חסרת נשימה ב"שמהת ההיים של ההבר'ה". אינהלציה על כנפי נשרים.

בצהריים ברכה כהן כבר רוקדת. הזמרת האסלית ממושב אחיעזר, כוכבת קבועה של התימניאדה, מעידה על הגנטיקה המשובחת: בגיל 70 ומשהו היא נעדרת קמטים. בלובי ניגשים אליה מעריצים ומבקשים שתשיר. אני רושמת הברות בתקווה שקלעתי לשם השיר: כולי דגא בגלבי וירעד גלבי. שמחה יהושע, עם המון זהב על הצוואר (ובלב, ברור), מבקשת ממנה שתשיר מיסניה נאס - מי יודע אם כתבתי נכון - וברכה מתחילה לסלסל. אני מרגישה חולשה. זה מדהים. קול מלאכים טהור. שמחה תומכת בי, מחבקת אותי אל צעד תימני, ובין הקפיצות לוחשת לי סוד: "אצלנו, בשכונת נחליאלי בחדרה, כשברכה כהן מגיעה, אנחנו סוגרים רחוב, שמים במה באמצע הכביש, וכל התימנים באים".

האמן היחיד חוץ ממרגול שהופיע בכל שנות התימניאדה הוא ישי לוי. וידוי: גם אני נשפכת מקול הלוויים הצלול שלו. הוא מקבל אותנו בערב בסוויטה במלון, בגופייה ובמכנסיים קצרים, עלי גת וג'עלה. המזגן כבוי, לשמור על מיתרי הקול לקראת ההופעה מחר, ואנחנו משקיפים מהמרפסת על ההמונים שמתקבצים לקראת ההופעה של משה פרץ. "זו עלייה לרגל", אומר לוי. "גדעון מלאכי (יוזם התימניאדה) בנה פה מותג - את לוחצת על כפתור וכולם מגיעים. הייתי בן 24 כשעליתי על הבמה בתימניאדה הראשונה עם מורי ורבי, משה בן?מוש, ושרתי את 'ילדונת' שמלווה אותי עד היום".

חשבון מהיר מזעזע אותי: הוא היה בן 24 לפני 25 שנים. לא יכול להיות שהוא בן 49. אני מתחננת שיגלה את סוד התימנים השמורים. "תראי מה יש לי על השולחן - בקבוק מים וגת. תראי את ארוחת הערב המכוסה, שם בשולחן השני, שאני לא נוגע בה. אני יכול לפתוח קופסת טונה וליהנות ממנה כאילו אכלתי כבש. הסוד של התימנים זה הפשטות. לחם ומלח, אישה יפה וילדים טובים. לא צריך יותר מזה. לא צריך שיהיו לי מיליונים ואשתי תשכב עם מישהו אחר. פשטות, ולא בגלל שאין. אני יכול להחזיק חמש משפחות, אבל אני לא אוותר על הדברים הפשוטים: על המרק התימני שאני מכין או שאמא שלי מכינה כל יום שישי".

חבר שלו, ליאור מלמד, מנדב תוספת: "כמו שאת רואה אותו, ישי מכין סחוג, עסיד ומרק תימני יותר טוב מכל הזקנות שאני מכיר".זה המתכון שלו למרק: "קחי עוף, חאווייג', מים, חילבה טובה - ונגמר הסיפור".

יש בו קסם חד?פעמי, והוא אכן ראוי למלוכה. נפתח בקלות, מביט ישר בעיניים, נדמה שאינו מסוגל לשקר. "בזמן האחרון אומרים לי: 'אולי תעשה חי"ת יותר רכה, רי"ש פחות מתגלגלת', אבל הקהל יקבל אותי עם הכל או שלא יקבל. חוץ מהמתנה שנתן לי הקדוש ברוך הוא, כשאני שר אני מספר סיפור. זה לא רק שיר. ויש מסורת סביבו. את המוסיקה התימנית המקורית של זקן עם פח אני מכיר בעל פה".

פרשת מרגול תפסה אותו בהפתעה, בסיום העבודה על דיסק חדש, שיתוף פעולה עם עמיר בניון. "מרגול - פירמידת פשע? בהתחלה רק צחקתי. לאט לאט מתגלים דברים, אבל עד שלא יוכח משהו קשה לי להאמין. ותאמיני לי, אני יודע מה זה בית משפט, שמועות, משטרה, מעצרים. אומרים 'מקום המשפט שם הרשע'. הייתי עצור. כשנעצרתי הייתי לבד, לא הייתי בתקופת השיא שלי כמו מרגול. חוץ מאיריס ומהילדים, שתמיד חיבקו אותי, לא היה שם אף אחד בשבילי. הייתי באותן מיטות, עם אותם ג'וקים ואותו סירחון". אני שואלת אם בתיאורים האלה הוא מתכוון למשטרה או לעבריינים, אבל הוא מתחמק: "לא הכרתי, לא מכיר ולא רוצה להכיר", ובאותה נשימה מוסיף, "אני מכיר את כולם, ישבתי עם כולם ואני בכבוד עם כולם. לא רוצה לענות. סתם יביא צרות".

אתה נחשב לפה גדול.
"בעניינים האלה צריך לתת כבוד ולהתרחק. תתכבדי בגת".

נטול פוזות הוא קופץ לנושא הבא. מגיש לי עלים, מדגים בתכליתיות איך ללעוס ומה, ממליץ לשתות מים תוך כדי, ואני - אמא לשלושה ילדים, מתנחלת בכיסוי ראש שמעולם לא שיחקה סנוקר - מוצאת את עצמי מחזנת גת במרפסת עם בכיר הזמר המזרחי. "זה עץ הדעת. זה מביא לחשיבה מדהימה, צלולה. במקור, היהודים בתימן השתמשו בזה להישאר ערים כל הלילה כדי ללמוד תורה". המרחק בינינו מצטמצם, ומרגול חוזרת. "אני כואב את כאבה. אין לה יורשת. סיפור עצוב".

למטה, באירוע המרכזי, ההמון מתקבץ. זהבית שלום מנתניה פותחת את התרמוס ומזמינה אותי לקפה תימני עם ריח של עוגת שמרים, משהו שנראה כמו חתיכות קרטון צפות, וטעם נפלא. השעה היא אחת אחר חצות ושלמה קמחי בן ה?71 רק מתחיל לרקוד. "נולדתי ב?1940 בתימן, לא יודע בדיוק איפה, ומאז אני חי על חילבה". הוא מנסה לבאר לי את ההבדלים בין עדנים לצנענים ולשרעבים, אבל המבטא העז שלו משאיר אותי עם חידה. נדמה שהשיטה היא לשבץ כמה שיותר "הו" בין ההברות. "אני גר בכפר סבא", הופך אצל קמחי ל"אהוני הוגר בכפהור סהובא".

בדוכני המזון המהיר אין פיצה. יש מלוואח ב?20 שקלים, ומחשוש על לחוח ב?30 שקלים. ג'חנון מחליף ידיים במחשכים. צעד תימני קל מהמלוואח, מזל שעבי משעריה לשה בצק לפיתות ענק. היא המומחית מספר אחת לפיתות תימניות, לא מאמינה בעבודת מכונה, ולמדה את המלאכה מאמה שנולדה בתימן. חיים משה יורד מהבמה מזיע - "זה לא תימניאדה, זה אולימפיאדה", הוא אומר. בזמן ההופעה שלו שעבי הספיקה להעביר תחת ידיה 350 ק"ג קמח. "כמה פיתות זה? כל עשרה קילו זה 50 פיתות. ת?חשבי לבד", היא שולחת בתנועות מהירות שטיחי בצק דקים אל הגרילים מאחוריה. איך למען השם הם נשארים כל כך רזים?

"הסחוג שורף את כל הקלוריות. אנחנו אוכלים הרבה בצק, ג'חנון וקובנה, בפיתות אני שופכת שמן, אבל אם אוכלים את זה עם סחוג זה לא משמין". ליד התנורים הבוערים, באוגוסט האילתי, שעבי מזכירה לי שהתימנים הם אנשים חמים. אני מסכימה בכל לב.

ההופעות נמשכות אל תוך הלילה. גם זמרים מזרחיים לא תימנים קופצים על הרכבת המצליחה. "הם לא תימנים אבל זו תעשייה תימנית", צוחק לי באוזן גיא דחבוש, המנחה הכריזמטי להדהים של האירוע, מתחת לרמקולים. "האמן יכול להיות מרוקאי, אבל האמרגן שלו יהיה תימני, הנגנים תימנים, הקצב תימני, והוא ילעס גת עם כל התימנים".

רינה כוכבי, לבושה כולה בזהב, באה עם המשפחה המורחבת - 40 ומשהו איש, והם מתנפלים עלי בתחינה שאכתוב על הבור השחור שמשאירה מרגול בלכתה. "היא הסמל, היא הפה שלנו, היא המלכה שלנו, היא הביטחון שלנו. אחת שהגיעה מכלום לטופ של הטופ". גיסתה, גילה מגיד, "חברה טובה של אחות של מרגלית", ביקשה ממארגני האירוע לתת אזכור למרגלית על הבמה, להביע תמיכה, "כולנו כואבים את מה שעושים לה. תפרו לה תיק. כאישה לאישה, תעזרי לנו לתמוך בה", היא מפצירה בי, "תכתבי את האמת, זאת אישה לבד שם מול חומה של גברים".

זמן קצר אחר כך נענה דחבוש לבקשת הקהל ומכריז על הבמה: "חשוב לנו להעביר מסר למרגול: אנחנו אוהבים אותך, מחזקים אותך ותומכים בך!".

אני לוקחת אותו הצידה ושואלת אם השתגע. "אנחנו מקווים שהיא תגיע להופיע כאן מחרתיים", הוא עונה בשיא הרצינות, שעות לפני הגשת כתב האישום, "היא מצעידה את העדה בגאווה. מה לעשות, ידוע שאיפה שיש כסף, יש עבריינים".

כשדחבוש הגיש את התוכנית "ברז" בערוץ בריזה דרש ממנו מישהו - תוך הצמדת אקדח לראשו - להשמיע שיר מסוים. כששידר ברדיו 91FM איימו עליו בדרישה לקדם אמנים מסוימים. "אנשי הממון הם אנשי כוח והם שולטים גם בזמרים", הוא אומר, ומזנק לבמה לפני שאני מספיקה לפרק את המלוואח לשכבותיו. בפעם הבאה שניפגש הוא ידבר איתי על אחוות העדה התימנית: "קוראים לזה אחיקום. אני לא מתחבר לכולם, אבל אין לי ברירה: כל התימנים הם אחים שלי".

ביום השני כולם דרוכים לקראת המופע של ציון גולן, ועדיין מחכים למרגול. על הדשא בחוץ מכונס הפרלמנט של רפי דמארי - כמה זוגות חברים בשנות ה?60 לחייהם, שיוצאים בכל שנה יחד לאילת. דמארי הוא הרוח החיה, מארגן את כולם, מזכיר להם כבר ביוני להזמין מקומות. לפני חמש שנים, כשהבת שלו רצתה להתחתן בסוף אוגוסט, הודיע לה שאין חתונה. "בסוף היא הקדימה את התאריך, שלא ייפול על התימניאדה, והגיעה לכאן ישר מהחתונה. ירח דבש ימאני למהדרין". אבנר בן?טוב אומר שהימים האלה באילת הם בשבילו "כמו אינפוזיה". כשהוא מזכיר שבכל תימניאדה הוא מתחיל לחסוך לתימניאדה הבאה, אשתו קופצת: "אבל זה לא נכון שאנחנו קמצנים. בתור בנקאית אני אומרת לך, זה לא נכון".

הם עייפים. בלילה הקודם, אחרי ההופעות, ישבו כולם, 30 איש, בחדר של מלכה רדעי, אחותו של זוהר ארגוב, ניגנו ושרו עד שמונה בבוקר. "אם תשלחי אותי לאופרה, אני לא אגיד לך שאני שונא את זה, אבל אני לא אבין כלום", אומר יוסי בן?טוב. "גם אשכנזי שיבוא לפה לא יבין, אבל נחבר אותו, נחבק אותו, בתוך דקה הוא כבר יהיה חלק מהעניין. אין סלקציה אצלנו, מי שבא ברוך הבא".

כמעט אי אפשר להאמין שרק בשנה שעברה עמדה מרגול על הבמה והבטיחה לא לפספס תימניאדה לעולם. "גם כשאהיה זקנה אבוא לכאן עם מקל", צעקה לקהל המשתולל, אותם אנשים שמבכים עכשיו את היעדרו של מטען החשמל הגדול שלהם. "אני משתתף בתימניאדות 25 שנה ולא ראיתי אקסטזה כמו בהופעות של מרגול", אומר דמארי.

"בלעדיה הכל צולע", ממשיך אבנר, ואחיו יוסי מוסיף: "מרגישים את העוקץ של הדבש. חסר משהו באוויר. יש הרבה כאב שהיא לא פה".

בפרלמנט מאמינים שכדור השלג התחיל להתגלגל כשהעזה לפתוח פה נגד אנשי מחאת הדיור. "הצפונבונים סימנו אותה", אומר יוסי, "היא הרגיזה אותם, וזה העונש שלה. הם לא יכלו לסבול את זה שעלתה מלמטה למעלה". דמארי מהנהן: "אני מכיר את מרגול מילדות. גדלנו יחד בנתניה, ההורים שלנו עלו מאותו אזור בתימן. מה שהיא אמרה זאת אמת לאמיתה. אתם האשכנזים לא יודעים מה זה לעבוד. אנחנו יצאנו כילדים לעבוד כדי לעזור להורים. כשאתם הלכתם עם נעלי ריבוק, אני חתכתי את החלק הקדמי של הנעליים, להתאים את הנעל לאצבעות. לא ביקשנו דירות ולא דרשנו כלום מאף אחד. בנינו את עצמנו בזיעת אפיים".

בפרלמנט של דמארי כולם תימנים חוץ מטרבלסי הטריפוליטאי ("שליח קדאפי לאזור", הם קוראים לו), שבא עם בת זוג מהתפוצה. אני מתיישבת איתם, מיומנת בלעיסת הגת אחרי הקורס אצל ישי לוי. בכל זאת, העדה שיש לה את תוחלת החיים הגבוהה ביותר, כאלה שיודעים לשמוח, עם מנעד קולי מדויק ותודעת חיסכון מפותחת. אולי משהו מזה ידבק גם בי. "הייתי רוצה שהתימניאדה תהיה יותר אותנטית", אומר דמארי, "משה פרץ נחמד מאוד, אבל זו לא המורשת שלנו".

אבנר, שיושב לידו, דוחף לו מרפק ומסרב להסכים. "התימניאדה היא של כולם. גם חוה אלברשטיין מוזמנת".אחרי שבוע של הפוגה, מושבות התימנים הריקות עומדות להתמלא מחדש. פרדסיה, אבן יהודה וראש העין יחזרו לחיים מחודשים. בשיכון המזרח, בית דגן ושכונת נחליאלי ינערו את האבק שדבק במדרכות. בכרם התימנים, בראשון לציון וברחובות יתפוגג השקט. "כשתחזרי הביתה", לוחש לי דמארי, "תני למישהו להריח את הבגדים שלך. נשבע לך, תריחי ריח של חילבה".