שרה יודעת לשחק אותה

הסיכום היה ברור לשנינו מההתחלה: היא לא רוצה סיפור שיעסוק שוב בה ובשמעיה. אני לא נופל למלכודת האידיאליזציה לאישה שעברה העברייני הוא עדיין חלק מהיום?יום שלה, מישהי שהפכה כוכבת בזכות פשעים שביצעה ומצליחה להתפרנס מזה בכבוד עד היום. שנינו לא עמדנו בסיכום.שרה אנג'ל תחגוג בחודש הבא יום הולדת 52 .
"אני זקנה, סבתא'לה", היא אומרת בחיוך כובש.

מצד אחד מדובר באשתו לשעבר של הפושע הכי מפורסם שהיה כאן בשנות השמונים, אחת שמכירה את כלא נווה תרצה מבפנים ומבחוץ, ושהצליחה לקחת את החבילה הזו
ולהפוך אותה לרבי מכר אדירים. אבל זה רק צד אחד. הצד
השני פשוט יותר. שרה אנג'ל רק רוצה שתחשבו שהיא סו?
פרת ואם חד?הורית שמנסה להמשיך לחיות על הצד הטוב
ביותר את מה שנשאר מהחיים האלו. גברים צעירים, ספרות
משובחת, מפגש עם חברים, לפעמים אפילו כדורגל. "זה כי
אני גבר בתוכי, הרבה יותר מאישה. אבל עדיין, תזכור תמיד
שבית שמנוהל על ידי אישה זה בית רגוע, ובית שמנוהל על
ידי גבר זה בית עצבני".

לא מזמן סיימה את ספרה החדש, "ירח משוגע" (הוצאת
אריה ניר). מי שקורא אותה בקביעות יודע מה הוא הולך לקבל. גיבור מהשכונות שמצליח להתגבר על מכשולי החיים
ופונה לאיגרוף תאילנדי, בדרך להצלחה עולמית. אנג'ל בשלה
ומדויקת בספר הזה, שהוא הדוק למדי ופחות מליצי מהספרים עמוסי האינפורמציה, שאיפיינו אותה בעבר. הספר הוא פרי עבודה של ארבע שנים כמעט, ואנג'ל יודעת מה הולך
לצפות לה מהשבוע הבא. "עכשיו מתחילה מלחמה חדשה עם צומת ספרים ועם סטימצקי. עם כל המבצעים, אני לא יודעת מה יישאר לי בסוף. פעם היו לי מהספרים תמלוגים של 20 אלף שקל בחודשיים. היום זה הרבה פחות. אני לא יודעת אם יהיה לזה פתרון. גם אם יעבירו את 'החוק הצרפתי' שאמור לעזור לסופרים, אני בטוחה שהחנויות ימצאו דרך להתעלם ממנו".

דף התמלוגים של אנג'ל, אגב, מראה שמדובר באחת הסופרות הפופולריות בישראל בדור האחרון. "מלאך או שטן",
ספר הבכורה שלה, חצה לבדו את 150 אלף העותקים ועדיין
נמכר. כך גם ארבעת הספרים האחרים. אנג'ל היא המלכה האם של הבנות בנווה תרצה, של נשות עסקים ושל נערות צעירות שרואות בה מודל לחיקוי. "אתה צריך להבין שעבור נערה צעירה מבית טוב, הדרך לעולם הפשע קצרה יותר ממה שחושבים. בגלל זה הן קוראות את הספרים שלי. אני הייתי כזאת".

שישי בלילה, שכונה בורגנית בצפון תל אביב. בסלון העמוס מחכים לשרה אנג'ל קרוב לשלושים אנשים באזור גיל ה?60 . ארוחת ערב משובחת תוגש, מלווה במשקאות קלים, והאטרקציה של הערב היא ההרצאה של אנג'ל. "שמעיה ואני עשינו הרבה שטויות בשכונה הזו", היא פותחת.

החבר'ה יושבים מרותקים. אנג'ל מספרת על הימים הקשים בצינוק, על החיים לצדו של שמעיה ז"ל ועל הפיכתה לסלב "לגיטימי" באמצע שנות התשעים. הנשים מביטות בה בהערצה, הגברים מתקשים להאמין שסיפור החיים הזה הוא
לא סיפור מהאגדות. לאחר קצת יותר משעה של סטנד?אפ שכולל דאחקות, המלצות ותובנות על החיים, אנג'ל מותשת. עונה על כל השאלות ומקבלת הבטחות שהחבורה תמליץ על ההרצאה שלה לכל מי שירצה לשמוע. בדרך חזרה לביתה שבאזור כיכר המדינה, אני שואל אותה למה היא נשארת צמודה לשם אנג'ל, זה שמסמל עבורה תקופה רעה כל כך. "כשהוצאתי את הספר הראשון, העורך שלי אמר לי שאנג'ל זה משהו שימכור ספרים. שזה הסיפור של החיים שלי. שאם אוציא את הספר כשרה לוי (שם נעוריה;
ע"ר) זה ייצור בלבול ויפגע בי. אז הייתי אנג'ל ואני עדיין
אנג'ל. זה כבר לא ישתנה".

אולי כי את מתגעגעת לתקופה ההיא?
"איכס, נראה לך? בא לי להקיא רק כשאני חושבת על הימים ההם. אני לא מתגעגעת, סבלתי מכל רגע. אני לא הולכת למקומות שעבריינים נמצאים בהם, למרות שהם נמצאים היום ביותר מקומות מאשר אז. אני בורחת מהסכנה, מתרחקת".

בגיל 16 , כשהוריה התגרשו, אנג'ל התחילה עם השטויות. את הלילה ההוא, שבו פגשה את שמעיה במועדון הפיקוקס, היא עדיין זוכרת לפרטי פרטים. "שתבין, אני לא מתחרטת על כלום. לא הייתי מחזירה את הגלגל אחורה בשביל שום דבר. זה הפך אותי למה שאני. אבל אני יודעת שאני אחראית על הגורל של ההורים שלי.

לאחר שזוכיתי אבא שלי חלה בסרטן ומת במהירות. יש לי פה אשמה. אנשים צעירים צריכים להבין שגם זה חלק מעולם
הפשע, שנראה להם כל כך סקסי וזוהר, והוא כל כך לא. זה
עולם שלא יכול להיגמר בטוב".

אפשר להאמין לשרה או לא. מה שבטוח הוא ששמעיה אנג'ל, אף שהוא מהלך בין המתים זה שבע שנים, מתואר על ידה כמשהו חי. ההרצאות שלה סובבות סביבו, הספרים עוסקים בעולם שהיא מכירה בזכותו. החיים שלה מאופיינים במגע בלתי נגמר עם עולם הפשע. "כן, הם מתקרבים אלי, מנסים ליצור עימי קשר. מתקשרים לפעמים. אני פוגשת אותם בהשקות של זמרים ים?תיכוניים. אבל אני יודעת להבהיר להם, חד וחלק, שזה לא מעניין אותי ושיתרחקו ממני. החבר'ה הצעירים שמעו עלי ומכבדים אותי, והמבוגרים ברובם כבר לא בחיים. 98 אחוז מהגברים שהיו בחתונה שלי מתו, ולא מזיקנה".

היא כמובן לא הופתעה מפרשת מרגול. גם לא מהטלפונים של התחקירניות והמפיקות הצעירות, שביקשו שתבוא לאולפן ותגיד כמה מילים. "עבריינית לשעבר עם כושר מילולי היא משהו שאין הרבה, אז תמיד קוראים לי לבוא לדבר", היא אומרת בחיוך ציני. "אתה צריך להבין שלאנשים האלה אין ברירה, העבריינים שולטים בהם. אתה חושב שזמרים מזרחיים רוצים שעבריינים יבואו להשקות של הדיסקים שלהם?

אתה חושב שכדורגלנים גדולים נהנים שפושעים נצמדים אליהם ומגיעים לכל האירועים שלהם? אבל אתה חושב שיש
דרך אחרת? אלה אנשים שלא אומרים להם 'לא'. הם אוהבים
מוקדי כוח, וכדורגלן או זמר מצליחים הם בדיוק הכוח שהם
מחפשים. אני מכירה זמרים שנתנו עשרות הופעות בחינם
לעבריינים, ותחשוב שזאת הפרנסה שלהם. אבל אתה יודע
שאם לא תבוא זה יכול להיגמר רע, הכי רע שיכול להיות.
זה היה ככה כל השנים, ואני בטוחה שזה ככה גם היום.

"אני אספר לך סיפור אופייני. שמעיה היה חולה מכבי תל אביב, כמו כל העבריינים. הם לא מסוגלים לאהוד הפועל, כי
הפועל זה עבודה ועבודה זה לא טוב. מי עובד? רק הלוזרים.
אז לפני הדרבים של מכבי נגד הפועל הוא היה בא לשחקנים של הפועל ובנימוס לוחץ לכולם את היד, 'שלום, אני שמעיה, שיהיה לכם בהצלחה מחר במשחק'. הם היו רועדים ומפסידים, אפילו בכוונה. ואני מוכנה להתחייב לך שככה זה
גם היום בכדורגל. ששחקנים מהמרים או צוברים חובות אצל
גורמים עברייניים, ואז הם חייבים להם דברים. אבל תדע לך
שלכדורגל יש חלק גדול בשיקום שלי".

בסוף שנות התשעים אנג'ל התחברה לאורלי ויינרמן, ושתי
המגה?סלבס דאז התחברו להפועל חיפה המוצלחת של רובי
שפירא ז"ל. הן הפכו לחברות קרובות של שפירא. "השחקנים בהפועל חיפה היו חתיכים. ג'ובאני רוסו והחבורה הזאת. אבל בשלב מסוים, הכדורגל כבר לא היה בשבילי. זה הספיק לי. הרגשתי שהחברה קיבלה אותי ושאני בסדר. באותה תקופה גם הייתי אמורה להתחיל להנחות תוכנית עם גיל ריבה והחלטתי שאני מוותרת. הטלוויזיה זה לא אני, אני לא אוהבת את זה. עכשיו יגיע השלב של יחסי הציבור לספר, ואני שוב אתבאס מזה".

בבית הקפה שבו אנחנו נפגשים, ימים ספורים לאחר ההרצאה שלה, פזורים עיתונים המספרים על המצב הנוכחי בעולם התחתון. אנג'ל טוענת שהיא מנערת אותם מעליה, אבל
היא בעניינים לגמרי. "היום אין הרבה עברייני צמרת", היא פוסלת בזלזול. "פרנסואה אבוטבול זה לא עבריין צמרת, זה עבריין צנרת. פליקס אבוטבול היה משהו אחר. הוא היה סטייל אמיתי. השמועה אומרת שהוא היה סוכן של המוסד.
אגב, אני חושבת שאם תבדוק אנשי פשע רבים, תגלה שיש
להם את העבר הביטחוני הזה. הרי מחנכים אותך לאלימות
ולרצח, ולפעמים יש תקלות ודברים יוצאים מכלל שליטה, כמו במקרה של פליקס שהפך לעבריין. גם רוזנשטיין זה לא עבריין צמרת. לעברייני צמרת יש חברים. לרוזנשטיין לא היו, והוא נפל. את האברג'ילים אני זוכרת בתור אנשים צעירים. מאיר פנה בשנים האחרונות לעולם העסקים, שזה המסלול שעבריינים שרוצים לצאת מעולם הפשע שואפים להגיע אליו. לגבי אחיו, אני חושבת שזה כבר השלב האחרון של הדור הנוכחי בעולם הפשע. הדור הבא, שיהיה יותר אמיץ ויותר אלים, כבר נמצא מעבר לפינה, אין שום דרך לעצור את זה. האבוטבולים, האברג'ילים, רוזנשטיין, מולנר - כולם יוחלפו בקרוב. ככה זה בעולם האכזרי הזה. אף אחד לא ימות חס וחלילה מזיקנה במיטה שלו. גם אני, מבחינתי, ההישג הכי גדול שלי הוא שהגעתי לגיל שלי. שמעיה ניסה לחסל אותי שלוש פעמים. שלח אנשים, פוצץ לי את האוטו, ניסו להרעיל אותי. זה נדיר שאנשים בפשע מצליחים להגיע לגיל המופלג שהגעתי אליו".

כשאני מנסה להבין למה היא מתכוונת כשהיא מדברת על עברייני צנרת, היא שוב נצמדת לשמעיה. "אתה יודע
איזה גברים היו אז. גם היום, העבריינים הרציניים הם גברים שרמנטיים,אינטליגנטיים וחריפים, שיודעים להתייחס לאישה ולעולם לא ירימו עליה יד או יתייחסו אליה לא בכבוד. אתה צריך להבין שפושעים רציניים הם אנשים מקסימים. מרשימים. הם קוראים ניטשה וספרי פילוסופיה כי הם רוצים להבין את הכוח, הם רוצים להבין את זה לעומק. ואתה רואה את זה לאורך כל הדורות. אני מזכירה לך ששמעיה היה מרמת
אביב, צפוני".

אנג'ל יוצאת מבית הקפה ומדליקה ג'וינט קטן. "עמוד השדרה שלי מרוסק לחלוטין. אני במאבקים על אישור למריחואנה רפואית. ייקח זמן, אבל בסוף הם ישתכנעו. אני חייבת את זה, זה מקל עלי. אני נגד סמים כמו קוקאין או הרואין, אני ראיתי בעיניים שלי מה הדברים האלה עושים לאנשים, איך הם מחסלים אותם, איך הם גומרים אותם. הסברתי לילדה שלי שסמים קלים זה לא משהו שאני ממליצה עליו, אבל גם לא משהו שצריך אוטומטית לברוח ממנו. מסמים קשים, לעומת זאת, היא צריכה לברוח, וחסר לה אם תתקרב. אם מישהו יציע לה בטעות, אני באה באותו רגע למקום שהיא נמצאת בו. אמרתי לה שהיא צריכה להיזהר מזה ומגברים שמנסים לגעת בה בדרך שהיא לא רוצה. זה הסיוט שלי. אבל אני יודעת שהיום זה דור אחר, בדור שלי אין אישה שלא חוותה הטרדה מינית כזאת או אחרת, בצבא או במהלך
הקריירה. זו היתה נורמה, ושאף אחד לא יספר לי שזה לא היה ככה. היום הדברים האלו השתנו".

אליה, עוד רגע בת 23 , היא הדבר שהכי מרגש את שרה אנג'ל. כשנולדה, העיתונות חגגה. קטעי ארכיון מצהיבים יודעים לספר שאביה הוא איש הפרוות המפורסם
צבי דולינגר. דולינגר היה גבר נשוי שהעיתונות ציטטה אותו כמי שמאשים את אנג'ל בסחיטה בעקבות המקרה. אנג'ל
מתעצבנת עד עכשיו, לאחר כמעט דור:

"אני סחטתי אותו? אני? הבן אדם גר בצפון תל אביב. יכולתי לבוא אליו הביתה לצפון תל אביב בכל רגע, אבל לא עשיתי את זה. גם אחרי שהסתדרתי כלכלית אמרתי לו, בוא תפגוש את הילדה שלך. אבל לו היו החיים שלו.

הילדה לחצה עלי לפגוש ולהכיר אותו, ובגיל 18 הם נפגשו, אחרי שנים שניסיתי לדחות את זה עוד ועוד. המפגש עצמו
היה קר. מבחינתי אין לה אבא, ומעולם לא היה לה". אנג'ל
לוקחת אוויר, ועיניה מתמלאות דמעות. היא מבקשת כוס
מים וממלמלת: "טוב, שרה, תירגעי. תיכף זה יעבור".

אחרי כמה שניות היא ממשיכה: "גידלתי אותה לבד. עד
גיל 6 לא הרשיתי לה להסתובב לבד ברחובות מפחד שיחטוף
אותה פדופיל. היא היתה בוכה, אבל היא היתה כל עולמי. הרי
שמעיה ואני ניסינו להביא ילד שנים, בכל התנוחות והתר?
גילים האפשריים. חשבתי שמשהו אצלי לא בסדר. בתקופה
ההיא לא ידעו שסמים פוגעים לך בגבריות. וכשהיא באה
לעולם כל כך גוננתי עליה, לא היה לי מה להציע לה, והיא
היתה הכל. אם יש דבר אחד שאני מצטערת עליו בכל החיים
האלו, זה שלא עשיתי עוד ילד".

תגידי, למה בכלל להתעסק עם גבר נשוי מלכתחילה?
"נו, אני מתפלאת עליך. שמעיה לא הירשה לי לצאת עם
רווקים. הוא היה עוקב אחריי, רצה דיווחים איפה אני נמ?
צאת. עם גברים נשואים זה היה אחרת, כי כביכול לא היה
יכול להתפתח שום דבר רציני".

היא הבינה מהר מאוד מי זו אמא שלה.
"היא משהו אחר לגמרי, זה לא מעניין אותה. גידלתי אותה בחוסר כל. היא ילדה טובה, קטנה כזאת, לא מעשנת, לא עושה שטויות. עובדת במסעדה ברוטשילד. לפני שהיא התגייסה לקחתי אותה להודו כדי לעשות איתה דברים ביחד,
אבל אני עשיתי שם בלאגן יותר גדול ממנה. בסופו של דבר
היא בחרה בשם אנג'ל, למרות שהיתה יכולה לבחור בשם
הנעורים שלי, לוי. אנג'ל נתן לה תחושה של זהות".

עכשיו שרה אנג'ל חושבת שהגיע הזמן שיקבלו אותה קודם
כל כסופרת. שרה אנג'ל או שרה לוי, מה שתרצו. "עברתי
מספיק בחיים האלה, אתה לא חושב? אבל לאורך כל הדרך
רציתי להיות סופרת. תמיד ידעתי שאני סופרת. מהרגע
הראשון, דרך הצינוק, ואחרי שנולדה הילדה. פעם באה מש?
טרה לעצור אותי באוניברסיטת תל אביב באמצע שיעור של
פרופ' מנחם פרי. אתה יודע איך התביישתי?".

אם "ירח משוגע" יהפוך לרב מכר ("למדתי לא לחכות למבקרים. אני לא אשכח איך אחרי שהוצאתי את הספר
הראשון שלי, שחטו אותי בביקורת") ואם לא, אנג'ל טוענת שכל ספר הוא טיפול בפחדים שלה. "חושבים שאין לי פחדים, אבל אני מלאת פחדים. אני פוחדת מגובה, מזריקות. הפחד הכי גדול שלי זה הכלא. אין פחד יותר גדול מהכלא. יש מישהו שלא פוחד מכלא? טיפלתי בכל הפחדים שלי דרך הספרים. האנושות לא תזוז אם לא תטפל בפחדים שלה".

ודווקא מהדבר ההוא הגדול שנקרא המוות, היא לא פוחדת.
לפני חמש שנים, אחרי שהגרוש שלה שמעיה נפטר מסרטן
ריאות, נקודה מוזרה באף הובילה גם אותה להתמודד עם
המחלה. "הרופאים לא האמינו לי שזה ממאיר. הייתי צריכה
לשכנע אותם. וידעתי שזה יבוא ויחזור. אבל לא התרגשתי.
ידעתי שזה לא סרטן שייקח אותי. הילדה היתה בהיסטריה,
אמרתי לה שזה כלום. שאני עוברת את זה כמו הסרת גבות,
כמו לייזר. אני אמות כשאני אגמור את השליחות פה. אנחנו,
האמנים, יש לנו שליחות במקום הזה. ואני יודעת שעוד יש
לי מה להגיד ומה להציע".