אין מהפכות שמחות, אך בעיקר אין כמעט מהפכות מצליחות, בפרט אם משווים את התוצאה לכוונותיהם המקוריות של מחולליהן. המהפכה הצרפתית לא הניבה "חירות, שוויון ואחווה", אלא טרור, מלחמות ודיקטטורה (נאורה יחסית) של נפוליאון. המהפכה הקומוניסטית ברוסיה הולידה את אחד המשטרים הרצחניים והמשעבדים ביותר בהיסטוריה המודרנית, ואילו המהפכה האיסלאמית של חומייני הביאה למשטר האייתוללות ולדיכוי כל ניצוץ של דמוקרטיה, של זכויות אדם וכיוצא בזה באיראן. כפי שכתב הפילוסוף הבריטי-אירי בן המאה ה-18 אדמונד ברק: "המהפכה אוכלת את ילדיה". זה עומד כנראה להיות גם גורלם של האביב הערבי ושל מהפכת תחריר (מה שלא מנע, כמובן, ממארגני המחאה החברתית בישראל להניף כרזה שעליה הכתובת מ"תחריר עד רוטשילד...").
ארה"ב ואירופה, שהריעו מהיציע, קשרו למפגינים בכיכר תחריר כתרים של אבירי דמוקרטיה וחופש ברוח ג'פרסון ומונטסקיה. אובאמה רואה במתרחש הצדקה למדיניותו האוהדת כלפי העולם הערבי והאיסלאמי. רק שבינתיים המציאות טפחה על פני האופטימיים והאביב הערבי הולך והופך במהירות לקיץ, ויש מי שאומר לחורף, ארוך ומאיים, שתוצאותיו עלולות להיות שונות מאוד מאלה שהמערב ייחל להן.
כותרות העיתונות המערבית מדברות היום על "קיץ לוהט" ועל "משבר בינלאומי", והרבה פחות על האביב הערבי ועל הצעידה הבלתי ניתנת לעצירה, כביכול, לעבר הדמוקרטיה. גם האירועים בסוריה ובלוב אינם מפחיתים בהכרח מאווירת ההתפכחות הזאת: עם כל ההצדקה לשאיפה להיעלמו של שלטון משפחת אסד בסוריה, מתחוור יותר ויותר שמדובר שם בהתמודדות דתית ושבטית ולאו דווקא במאבק לדמוקרטיה מערבית. ואילו מלחמת האזרחים בלוב לא התנהלה דווקא מתוך כמיהה לדמוקרטיה, אלא בעיקר על השליטה במקורות הנפט (האם לא שאלתם את עצמכם מדוע נאט"ו החליט להתערב בלוב עשירת הנוזל השחור, ולא בסוריה?).
ואולם להתפתחויות במצרים, כפי שראינו בימים האחרונים, עלולות להיות השלכות יוצאות דופן מבחינה בינלאומית, ובעיקר מבחינת ישראל. הסיכוי שמשטר הביניים הנוכחי במצרים, או זה שייכון שם לאחר הבחירות, יוכל להתמודד בהצלחה עם בעיות היסוד שלה - שואף לאפס. לפרנס 85 מיליון אנשים זו משימה כמעט בלתי אפשרית, וכפי שכתב ה"אקונומיסט", 700 אלף צעירים מצרים מצטרפים מדי שנה לשוק העבודה. אם לא ימצאו פרנסה עלול הדבר להסתיים באי-שקט רבתי. גם מי שמנסים להמעיט בחומרת המצב, מודים שרוב הסיכויים שהאיסלאמיסטים למיניהם יהפכו לגורם הפוליטי המוביל במצרים. הם מתנחמים בתקווה התמימה שהנ"ל לא ירצו להפר את כללי הדמוקרטיה, "מפני שהם עצמם סבלו בעבר מהשלטון הדיקטטורי".
אך הן המשקיפים האופטימיים יותר והן רואי השחורות אינם חולקים על כך שבין שהדבר נובע מחוסר אונים לפתור את בעיותיהם האמיתיות ובין שמסיבות פוליטיות ודתיות הנטועות עמוק בלב ההמונים הערבים - העוינות לאמריקה ולישראל והתמיכה בפלשתינים הופכות במהרה למכנה המשותף של האביב הערבי. גם התגובות הקיצוניות הראשוניות לתקרית האלימה על גבול סיני, ההפגנות נגד ישראל וההתבטאויות החריפות של המועמדים לנשיאות במצרים מעידות על כך. כפי שאמר מוחמד בסיוני, שגריר מצרים לשעבר בישראל ואיש שתומך בשלום, "התגובות היו תוצאה של הפוליטיקה החדשה במצרים המשקפת את דעת הקהל שם".
ממשלת ישראל נהגה, אפוא, בתבונה ובאחריות במהלכיה המדיניים בעקבות התקרית. אך ברור שאין כמעט סיכוי שהיחסים בינינו לבין קהיר יחזרו לקדמותם בעתיד הנראה לעין, אם בכלל. מציאות חדשה זו בוודאי מחייבת בדק בית אסטרטגי מתמיד מצידנו. היה אפשר לקוות שגם קייטני האוהלים, לנוכח הרוחש ובוחש סביבנו, יסיקו מסקנות ויחזרו לקרקע המציאות. בינתיים זה לא קרה, וחבל.