הנשיא בוש הטיף לא אחת לדמוקרטיזציה של העולם הערבי. הנשיא אובאמה נזף לא אחת בנשיא המצרי כדי שיפתח חלונות אוורור לציבור המצרי המדוכא. מועמר קדאפי לא התבקש לשנות את משטרו כי כולם התייחסו אליו כאל ה"משוגע של הכפר" שפגיעתו רעה ממילא. רק לפני שנתיים נכנעה שווייץ לאולטימטום שלו, שלפיו יוציא את כל כספו מהמדינה אם שלטונות שווייץ יעצרו את בנו שהיה מעורב בפלילים. והנה, לפתע, בתוך מחצית שנה קמו הגלמים על יוצריהם. העמים נטלו את גורלם בידיהם. כך במצרים, כך בתוניסיה, כך בלוב וכך גם יהיה בסוריה. המערב וארה"ב סופקים בסיפוק את כפיהם. לנגד עיניהם מתהווה תהליך של ריסוק רודנות ושאיפה ציבורית אותנטית לחיים אחרים במדינות ערב. השאלה היא אם השאיפה לדמוקרטיזציה טומנת בחובה גם אופציה למשטרים דמוקרטיים של ממש.
מנקודת ראות ישראלית, יש מקום לדאגה. הברית שישראל יצרה עם מלכים ורודנים לא הפכה לברית בין האליטות ובוודאי שלא בין העמים. אין לנו תשתית של ציבורים שתומכים בישראל בארצות ערב. בסוגיה זו עלינו להביא בחשבון גם עירוב של קיצוניות דתית, מנטליות ומסורת אנטי ישראלית, אבל גם ידינו שלנו אינן נקיות במצב שנוצר. ההשתלבות של ישראל בתוך עולם ערבי אינה מובנת מאליה. מימוש הזכות ההיסטורית שלנו על ארץ ישראל לטווח ארוך קשורה גם בהבנתנו העמוקה שעתידנו תלוי ביחסינו עם העולם הערבי השכן ולא עם העולם הרחוק שהאינטרסים שלו משתנים מעת לעת.
אם נרחיק עדות ונתעלם מנקודת המבט הישראלית, אפשר להניח שגם המערב שחיסל את שלטון קדאפי עשוי לראות שהידידות שיצר עם מנהיגי ההפיכה תלויה על בלימה. זאת מכיוון שדמוקרטיה מבוססת על בחירות, ובחירות תלויות גם בכוהני דת ואין לנחש את כיוון הדברים.
אין לשכוח את מה שאירע באלג'יריה. לפני שנים מעטות התקיימו שם בחירות חופשיות. בפועל זכו הפונדמנטליסטים הקיצוניים. יום לאחר פרסום התוצאות "הוציא" הצבא את התנועה שזכתה בבחירה דמוקרטית מחוץ לחוק, והעולם המערבי לא ביכה את הדמוקרטיה שהתמוטטה בעודה באיבה.
לכן היחס למה שקורה מחייב ראייה דואלית. מצד אחד, דמוקרטיזציה בעולם הערבי עשויה להביא לעידן חדש וחיובי במזרח התיכון. מצד שני, לטווח הקצר מתרבים האיומים גם עלינו. חוסנו של השלום עם מצרים לא ברור, וגם מעמדם של חמאס וחיזבאללה אינו מובן מאליו. הדמוקרטיה בעולם הערבי, שלה מצפים בעולם המערבי, עשויה לכרוע תחת עומס הציפיות. עם זאת, במצב שנוצר קשה להאמין שרודן יחיד או משפחה רודנית יוסיפו למשול בעולם הערבי החדש המתהווה מול עינינו, ועלינו להיערך לכך.
עתידו של העולם הערבי אינו קשור רק אלינו, כמובן. הוא קשור גם לעתיד השלום והיציבות בעולם כולו, אבל הוא דורש גם מאיתנו שינוי בדפוסי ההתנהגות כלפי העולם הערבי. מה שבטוח הוא שמי שמאמין ופועל למען "פירוק הרשות הפלשתינית" וחותר תחת האפשרות לשיפור אמיתי של היחסים שלנו עם העולם הערבי, ומי שמאמין בהמשך יצירת עובדות חד-צדדיות מצידנו, לא תורם את חלקו לעתיד טוב יותר ביחסינו עם מדינות ערב.