מה לשחרור שליט ולמחאה?

מארגני המחאה החברתית נחלו אמש אכזבה. לא עלה בידם להוציא לרחובות את ההמונים שהפגינו בשבועות האחרונים. הם הדירו את רגלם מכיכר העיר לא מפני ששינו את דעתם, אלא כיוון שהבינו כי המארגנים איבדו את הקשר אל המציאות שדווקא אפיין אותם בראשית דרכם. המארגנים כשלו בנסותם להתניע באורח מלאכותי את היציאה לרחובות ועשו כן באמצעים שעוררו הסתייגות מתוך שורותיהם כמו התביעה המוזרה להתפטרותו של פרופ' מנואל טרכטנברג.

למחאה החברתית יש תביעות מוחשיות חשובות. כדי להוריד את יוקר המחיה צריך לפרק את הפירמידות המונופוליסטיות של הטייקונים; כדי לבנות מהר ובזול נחוץ להפעיל את חוק הווד"לים בניגוד לדעת עסקני המחאה; כדי לנהל מדיניות רווחה חובה להניח את יד החוק על 190 מיליארד שקלים שחורים שזורמים באין מפריע בעורקי המשק הלאומי וזה מחייב אכיפה יעילה ועונשים כבדים; וגם להצר 100 אלף חרדים הרשומים כלומדים בכוללים ועולים עד 6,000 שקלים בחודש לכל משפחה והם אינם מייצרים דבר.

אלה יעדים ראויים למאבק. יש להם פתרונות שונים. אין ספק כי חלק מיושבי האוהלים הם בעלי נטייה סוציאליסטית מובהקת ואין מניעה שגם קולם יישמע במסגרת המחאה. אך נכון לעכשיו נראה כי לראשי המחאה החברתית אצה הדרך ואולי איבדו את נתיבם. הם מנסים ללכת לכל כיוון, לרצות כל אחד, ואם ימשיכו כך יגיעו לשום מקום.

דוגמה מוחשית לכך היא הזמנתו של נועם שליט לשאת את דבריו בעצרת המחאה החברתית. אין ספק כי קולו של שליט ראוי להדהד מדי יום ובצליל חזק, וכדאי לו לנאום בנסיבות כאלה. אך במהות - מה לשחרור גלעד שליט ולצדק חברתי? התנאים לשחרורו של החייל הכלוא בעזה תוך התעלמות מזכויותיו כשבוי על ידי האו"ם והצלב האדום הם עניין מדיני ופוליטי, ומשפטי ומוסרי. חשיבותו רבה אבל מקומו באוהל מול בית ראש הממשלה ולא בשדרות רוטשילד.

מתעורר הרושם כי המחאה החברתית איבדה כיוון. אולי איבדה גם ביטחון עצמי והיא מנסה לגייס מכל הבא ליד, מן הגורן ומן היקב. זה לא מחזק אותה אלא דווקא מדלל. רק צריך לקוות כי טרכטנברג והממשלה שמינתה אותו לא ינצלו זאת כדי לאטום ליבם לתביעות צודקות הבוקעות מן האוהל.