ההסכם בין משרד האוצר לבין ההסתדרות הרפואית הושג בשבוע שעבר לאחר מאבק מתיש שנמשך 157 ימים, הודות להליך הגישור. מינויו של מנכ"ל קופת חולים כללית לשעבר, פרופ' יצחק פטרבורג, סייע לחלץ את עגלת המו"מ מהבוץ הטובעני שבו היתה שקועה.
ההישגים הרבים של הרופאים, ובעיקרם אישור 1,000 תקנים חדשים ותוספות שכר משמעותיות של 49 אחוזים בממוצע, וכן מענקים משמעותיים לרופאים שייאותו לעבוד בפריפריה, לא היו מושגים אלמלא הליך הגישור שאינו הליך מחייב. תפקיד המגשר אינו להכריע בסכסוך ולקבוע מי צודק, אלא לעזור לצדדים לגבש בעצמם את ההסדר. המגשר מברר עם הצדדים מהי מהות הסכסוך, מהם הקווים האדומים של כל צד וכיצד אפשר להגיע לעמק השווה.
בדיוק בצורה זהה הסתיימה השביתה הקודמת של הרופאים בשנת 2000. גם אז רק לאחר יותר מחודשיים של שביתה יזם ראש הממשלה אהוד ברק את הליך הגישור.
ההליך יביא לקיצור שביתות רבות
תוך כדי ספר שכתבתי, "בכוח ההידברות - משביתה ועד בוררות", לאחר ההסכם הקודם, למדתי על כללי המשחק של הגישור: מועד קיום הישיבות נקבע בהסכמה בין כל המשתתפים, מיקום הפגישות יהיה ניטרלי, הנציגים הבכירים של המתדיינים משתתפים בכל הפגישות ולא שולחים נציגים, המשתתפים יקראו איש לרעהו בשמותיהם הפרטיים ללא שמות תואר וכמובן, איסור על הדלפות.
אגב, בהסכם שנחתם ב-2000 התחייבו הרופאים שלא לשבות במשך עשר שנים (הפעם ההתחייבות היא לשמונה שנים), אבל אז התנגדו הרופאים בכל תוקף לדרישת האוצר לחייב את הרופאים לחתום על שעון נוכחות. הפעם הם נאלצו להסכים לכך.
לאור הצלחת הליך הגישור בשני סכסוכי הרופאים, מן הראוי שגם בסכסוכי עבודה אחרים במשק ייעשה שימוש נרחב יותר בהליך הגישור, דבר שעשוי להביא לקיצור משמעותי של השביתות ולהפחתת הנזק לציבור הרחב.