פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רגע לפני ספטמבר: זה לא הסתיו, זה האביב

      בארוחת האיפטר - שבירת הצום היומית - של חודש הרמדאן, שנערכה במשכן הנשיא השבוע, לא השתתפו השגרירים השכנים. שגריר ירדן מונה לפני חודשים ארוכים לשר בממשלת ריפאעי. הממשלה הזו התפטרה, הוא כבר אינו שר, אבל אחר לא מונה במקומו ולא משום שאי אפשר לאתר מועמדים לתפקיד זה במשרד החוץ הירדני.

      על היעדרו של השגריר הטורקי חבל להכביר מילים. אין שגריר טורקי בישראל, ועל פי התנהלות ממשלת נתניהו מול סוריה, קשה להאמין שנראה כאן שגריר כזה בקרוב.

      גם השגריר המצרי לא הגיע. לאחר אירועי סוף השבוע, ההודעה על החזרתו להתייעצויות, שבוטלה בינתיים וההפגנות ליד השגרירות בקהיר, הוא החליט, כנראה, שעדיף לו להישאר בבית.

      הנשיא, הזוכר טוב את התור הענק ללחיצת ידו של השגריר המצרי באירועי יום המהפכה, את קבלות הפנים בשגרירות ירדן, את הברית ההדוקה עם טורקיה ואת נציגי המפרציות וצפון אפריקה שהסתובבו בתוכנו בשנות ה-90 - לא יכול היה שלא לחוש אכזבה עמוקה מההידרדרות של השנים האחרונות.

      יכול להיות שהעניין הפלשתיני לא היה הנושא החשוב ביותר למנהיגי העולם הערבי. יכול להיות שהם עמדו עליו משום שידעו כי להמוני אזרחיהם זה חשוב. לנו נדמה היה שזה מלאכותי: לא מעט ערבים התבטאו בארבע עיניים, כי הנושא הפלשתיני רחוק מלעמוד בראש סדר העדיפויות שלהם, אבל כאשר הופיעו בפומבי, העלו את הנושא על ראש שמחתם.

      ייתכן ששנתו של נשיא מצרים המנוח, אנואר סאדאת, לא נטרדה מעולם בשל גורל הפלשתינים, אבל הוא לא היה חותם עם ראש ממשלתנו המנוח, מנחם בגין, על שום הסכם שלום, ללא הסכם קמפ דיוויד לפני 33 שנים. בהסכם יש התייחסות מפורטת מאוד למיתווה המוביל להסכם שלום בין ישראל לפלשתינים, מבלי שהפלשתינים היו מעורבים בפרטיו. מיתווה זה היה בסיס למכתב ההזמנה ששלח מזכיר המדינה ג'יימס בייקר ב-1991 למשתתפי ועידת מדריד, והיה הבסיס לתהליך אוסלו.

      המאמץ של סאדאת היה לקשור את ההסכם בינו לבינינו בפתרון הבעיה הפלשתינית. רבים התייחסו לכך כאל מס שפתיים, אבל הוא התייחס לכך ברצינות. כישלון השיחות על האוטונומיה בימי בגין והקפאת תהליך אוסלו, עם בחירת נתניהו לראשות הממשלה ב-1996, השפיעו מאוד על התקררות היחסים עם מצרים.

      מאמץ עליון לפתרון הבעיה

      היינו מודעים היטב לשנאה בין המלך חוסיין ליאסר ערפאת. ואף על פי כן, ולמרות כל השיחות החשאיות עם המלך, נחתם הסכם העקרונות בין ישראל לירדן רק בספטמבר 1993, יום לאחר חתימת הסכם העקרונות בין ישראל לאש"ף. חוסיין חיכה לערפאת. הוא ויתר על כל תביעה לגדה המערבית וקיבל את הטענה הפלשתינית שעליהם להקים בה את מדינתם.

      עד היום אומר נתניהו כי ישראל לא תוכל לוותר על קו הירדן, ומנמק זאת, בין השאר, בכך שירדן לא תתלהב להיות שכנתה של המדינה הפלשתינית ולקלוט פלשתינים שיעברו בקלות את הירדן. אבל בכל מסיבת עיתונאים יעמדו הירדנים על הקמת מדינה פלשתינית בכל שטח הגדה.

      כדאי שנבין: אם איננו רוצים להיות נטע זר ומאוים באזור שבו בחרנו לחיות, עלינו לעשות מאמץ עליון לפתור את הבעיה הפלשתינית ולהגיע לשלום עם העם השכן. אז מה, אם נעשה שלום עם אש"ף זה ירגיע את אחמדינג'אד? שואלים תמיד, והתשובה היא שזה ייטול ממנו תירוץ מרכזי להתנהגותו, גם אם בעיית הפלשתינים היא הדבר האחרון המדאיג אותו. האביב הערבי, שהעצים כל כך את האזרחים והעניק להם תחושה של יכולת לשנות, הופך את הנושא הפלשתיני למרכזי עוד יותר.

      הציבור הערבי תובע ממנהיגיו לדרוש התקדמות במישור הישראלי-פלשתיני. זה קורה במצרים, זה יקרה מחר בלוב ובכל מקום שבו מוענק לציבור פתחון פה.

      לאחר שנסגרו דלתות חשובות במפרציות ובצפון אפריקה, לאחר שהוחלט שלא לשלוח, בינתיים, שגרירים חדשים מטורקיה ומירדן, לאחר שהקשרים עם מצרים הפכו שבירים - הופכת הבעיה האמיתית שלנו התמודדות עם האביב הערבי, הרבה יותר מן השאלה איך נצא בעור שינינו מן ה"צונאמי" של ספטמבר.

      רק שיבה למו"מ עם אש"ף תוכל לאפשר זאת. זהו הדבר הקל ביותר מבחינת קואליציית נתניהו. הודעה על הפסקת הבנייה בהתנחלויות לשלושה חדשים ונכונות לפתיחת מו"מ עם מחמוד עבאס על הסכם שלום, שייפתח בדיון על נושאי הגבולות והסדרי ביטחון או על מהלך ביניים, נוסח השלב השני של "מפת הדרכים", בדרך להסדר קבע - יוכלו לעשות את השינוי המיידי.

      במצב זה סביר להניח שהפלשתינים יוותרו על הרעיון להביא לאו"ם את הבקשה להכיר במדינה פלשתינית, ואפשר יהיה לבדוק אם מו"מ ישראלי-פלשתיני, בליווי כזה או אחר של האמריקנים, יוכל להביא להתקדמות של ממש.

      אישית, אני פסימי באשר לאפשרות להגיע בהקדם להסדר קבע, כאשר אני בוחן את הנפשות הפועלות, אבל איני פסימי לגבי האפשרות להגיע לשלב ביניים מתוך מחויבות להגיע, מאוחר יותר, להסכם שלום מלא.

      המפתח ליציבות

      נכון. הבעיה הפלשתינית אינה בעיה אסטרטגית. האיום הפלשתיני הוא איום מטריד הכרוך במחיר דמים, אבל אין הוא מסכן את עתיד מדינת ישראל כפי שעלולים לסכנו צבאות גדולים.

      אך השלכות הבעיה הפלשתינית משמעותיות מאוד, ופתרונה הוא המפתח ליציבות האזור ולעתיד יחסינו עם שכנינו. הסכנה בספטמבר אינה דווקא בקיומן של הפגנות המוניות של פלשתינים, אלא בסתימת הגולל על הסיכוי להמשיך במו"מ בין ישראל לפלשתינים, והצורך של מנהיגי ערב להסביר לאזרחיהם כי, למרות זאת, הם ממשיכים ומקיימים איתנו קשרים.

      הליכה עם הראש בקיר, ועם מה שנראה לנו כצודק והוגן, כאשר גלן בק מארגן כנסי תמיכה והנוצרים האוונגליסטים ואנשי "מסיבת התה" מעודדים אותנו לדבוק באמת שלנו - עלולה להביא אותנו לשפל שלא היה כמוהו שנים רבות במעמדנו במזה"ת.

      האביב הערבי יוצר מצב חדש באזורנו, גם אם לא יביא במהרה לבנייתן של דמוקרטיות ג'פרסוניות. מי שלא יבין מה מתרחש לנגד עינינו, וכל מה שיעשה הוא להכיל את התמיכה הבינלאומית הגדולה בכל הצעת החלטה שיביאו הפלשתינים אל האו"ם בשבוע הבא, יעשה טעות מרה.