וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

על הסולידריות: בין הכיבוש לצדק חברתי

אורי ש. כהן

25.8.2011 / 5:19

המאבק החברתי מצביע על היעדרה של סולידריות חברתית בישראל. ד"ר אורי ש. כהן מסביר שכדי להגיע לצדק חברתי, על אזרחי ישראל להכיר בעברם כפליטים, ולהבין מי שותפיהם האמיתיים לגורל

נדרשת מידה בריאה של ציניות על מנת לקשור בין ההסלמה בדרום ובין המחאה. הטבעיות שבה התקשורת שואלת את השאלה ותחושת הרווחה של הפוליטיקאים שקמו לתחיה עם האלימות בדרום, מעידים עד כמה האיום האמיתי של המחאה טמון ביכולתה לייצר בריתות חדשות בין אזרחי המדינה. כששלי יחימוביץ' מדברת על סולידריות עם המתנחלים, היא מגיבה לאיום שבמחאה, וחוזרת וגוזרת שהסולידריות היחידה שיש לה תוקף היא זו שבמלחמה ובדם.

שותפות גורל או סולידריות היא בגדול מה שמייצר חברה. סולידריות פסיבית נוגעת לאי היכולת של האדם לעמוד לבדו מול מכות הגורל. במובן זה, הסולידריות הביטחונית שכל פיגוע מדגיש, אינה יוצאת דופן, שהרי הגורל שפוגע בך או ביקרים לך הוא עיוור. הצבא מבטא סולידריות מול האויב, כמו שבית החולים מבטא סולידריות מול המחלה והמוות ומדינת הרווחה מבטאת סולידריות מול העוני. ישנם כמובן הבדלים רבי משמעות בין אלה, אבל העיקרון של ערבות הדדית דומה.

צורתה הפעילה של הסולידריות היא מורכבת יותר ועניינה העתיד של החברה. זו צורה נדירה של סולידריות בישראל בימינו, ואולי תמיד הייתה. ככלל אנחנו יודעים פחות על העתיד, ומה שאנחנו יודעים ממלא אותנו אימה וייאוש, כך שאנו מעדיפים לאכול ולשתות כי מחר מסובך. דומה שבישראל, בניגוד נניח לארצות הברית, כדי להיבחר צריך להצליח לא לומר שום דבר קונקרטי על העתיד. מה באמת תמונת העתיד של השולטים בנו? הקיצוניים וההזויים יודעים, אולי, אבל האמצע, הרוב הדומם, אלה שרוצים להתפרנס ולחיות בכבוד מבלי להזיק ומבלי להנזק, להם, לנו, אין עתיד ואין מי שיחשוב עליו.

תהיה זו טעות לחשוב שהמחאה הנוכחית היא רק על התדרדרותה של הסולידריות הפסיבית. היעלמותה של מדינת הרווחה מצערת, אבל חברה שאין לה תפישה בסיסית משותפת של העתיד אינה יכולה להיות סולידריות בשום מובן. בדיוק כמו שחברה שאינה צודקת בכל המובנים, לא יכולה להיות צודקת בשום מובן, גם לא חברתי.

כלכלה דורסנית ומלחמה כובשת - נגזרות מאותה חזירות

החיים במלחמה מתמשכת הפכו אותנו לחברה שמבינה רק כוח, חמדנות ואכזריות. כל עוד הייתה המלחמה צודקת, או לפחות רע הכרחי, גם החברה הייתה יחסית צודקת. אך מרגע שהתאהבנו בכוח ובצדק שהוא מכתיב, נמכרנו להישלט על ידי הימין, שגם מאמין שהעולם הוא מלחמה תמידית בה החזק שורד ומנצח והמנוצחים - שיחנקו. הכלכלה הדורסנית והמלחמה הכובשת נגזרות מאותה חזירות, ואותה התנערות מצדק ושותפות גורל. החזקים, המנצחים לעת עתה, מדמיינים שכוחם נצחי, ראוי, מוסרי, ושלעולם לא יזדקקו לחמלה שהם מונעים מאחרים. אם היה פעם הבדל בין מדיניות חוץ לפנים, הקיץ הוא קרס.

החמלה שבה אנחנו מחוייבים כלפי הכושלים בכלכלה היא בדיוק אותה החמלה שבה אנחנו מחוייבים כלפי המנוצחים. חברה צודקת היא חברה שבה לצד התגמול למצליחים, מתקיימת חתירה לאיזון השרירותיות של הגורל. חברה שבה גם הביש גדא והמנוצח, יכולים לחיות בכבוד. נכון שבכך אנחנו כחברה מתגמלים גם את העצל והאויב, אבל זו הדרך היחידה לאפשר עתיד לכולנו. צריך לב ערל כדי לשכוח שכל חטאם של ילדי העני והמפסיד הוא גורלם. כשהרודוטוס, אבי ההיסטוריה, גזר שהכח אינו נשאר במקום אחד לאורך זמן, הוא התכוון גם אלינו. לא תמיד נהגנו כמי שזוכר זאת, ואי היכולת שלנו לחשוב על העתיד, אינה נפרדת מאי היכולת שלנו להודות בעבר.

לפני שאנחנו באים בטענות לאחרים, אולי כדאי לבדוק את עצמנו. מי יודע אם לא הגיע הזמן לשנות את הדיסקט, לצרוב את התודעה. לעצור ולחשוב לרגע על העתיד, ומי באמת שותפינו לגורל. אם יש במחאה קריאה למחשבה, הרי שהיא על העתיד. עתיד שאינו יכול אלא להתחיל בהכרה של העבר, של העבר שלנו כפליטים, כמפסידים הגדולים של ההיסטוריה. ואם מביטים בעבר מבלי לבלבל בין מזל לשכל, האם אין להעדיף את החמלה ואת ההזדהות עם הפליטים והמרוששים, על פני הסתופפות בצל הזחיחות והיהירות של המנצחים?

ד"ר אורי ש. כהן מלמד ספרות עברית והשוואתית באונברסיטת תל אביב

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully