מלחמה בעידן המודרני על צורותיה השונות היא אוסף של פרדיגמות דימויים ותודעה בתצורות שונות, שחלקן מוגדר על ידי התקשורת וחלקן על ידי כל צד כרצונו ולצרכיו. הדברים אולי שונים מבעבר: הגדרת הניצחון בעייתית ולעיתים מתסכלת, טנקים אינם כובשים עוד שטחי מפתח והאוגדות לא שועטות עוד לכיוון ערי הבירה, אבל עדיין בסופו של כל עימות צבאי נצרבת בתודעה תמונה פחות או יותר ברורה - מי יצא וידו על העליונה, מהי טבלת הענישה הצפויה לכל צד, ומה צפוי להתרחש בסיבוב הבא. מהתמונה העולה בסיבוב האחרון בדרום, יצאנו אנו כשידנו על התחתונה.
בסטטוס קוו המקובל באזורנו נוסחת האיומים ברורה לכל: ארגוני הטרור מחזיקים ערים שלמות כבני ערובה, וכל עוד אין סכנת איום מוחשי על ראשם הם ימשיכו להפעיל את איום הטילים על גושי אוכלוסיה צפופים כאוות נפשם. המחיר שייגבה כתוצאה מירי הטילים ידוע לכל, והוא נמוך דיו על מנת שלא לגרום לחמאס להסס פעמיים לפני שחוליות הירי נשלחות לשטח.
האיום האסטרטגי של ירי טילים מרצועת עזה על ריכוזי האוכלוסין בישראל הולך ונתפס כשגרה שניתן לחיות עמה לאורך זמן, ויותר מכך - אמצעי לחימה משופרים שזורמים באורח חופשי במנהרות לעזה מאפשרים לחמאס להכניס בכל סיבוב יישובים חדשים לתוך מגרש המשחקים. מי שבונה על מערכת "כיפת הברזל" כפתרון לירי ההרסני טועה, ולעיתים גם מטעה: גם טילי ה"טמיר" (שמם נקבע כך לכבודו של תא"ל מיכה טמיר, בורג מרכזי ברפא"ל), מוצלחים ככל שיהיו, יישארו בעיקר כפתרון מקומי סביר. לא רחוק היום שגם בת-ים, ראשון לציון וחולון ימצאו עצמן תחת אש, וגם תל אביב ממתינה בתור. אז כבר לא חשוב יהיה כמה קווי יצור נוספים לטילי "טמיר" יפתחו. עקומת הביקוש תמריא לשמיים.
מערכת הססנית שידיה קשורות
המשוואה הבלתי נסבלת הזאת, המייצרת תסריטי אימה עתידיים קשים, תוכל להשתנות רק אם ישראל תנקוט בתפיסת ביטחון שונה בחזית הדרומית ותשנה את חוקי המשחק והסטטוס קוו על ידי יצירת מרכיב איום חדש ושונה. את הפרדיגמה לפיה התגובה הינה שקולה ופרופורציונלית מחשש לתגובות חריפות מהסביבה הבינלאומית, צריכה להחליף פרדיגמה חדשה, וצה"ל צריך לקבל "אור ירוק" מהדרג המדיני להביא חלופות נוספות ויצירתיות שיביאו לשינוי המצב הקיים.
אין דוגמה נוספת בכל העולם למדינה שטילים נורים למרכזי האוכלוסין שלה והיא איננה מגיבה על כך במלוא עוצמתה הצבאית. מבצע "עופרת יצוקה" היה רק אחת מסוג התגובות שצה"ל יודע לייצר כשהוא במיטבו, שריד נאה לימים שברק ואשכנזי - שניהם מטובי המצביאים שידענו - עדיין דיברו ביניהם. האיפוק נתפס כחולשה, והשמירה הקנאית על פרופורציות ו"מידה כנגד מידה" יחד עם החשש הכבד מדי מהשלכות פוליטיות בזירה הבינלאומית מייצרים דימוי של מערכת הססנית, כבדה ומוגבלת, שידיה קשורות על ידי הדרג המדיני.
כעת העימות בפסק זמן, וראוי שצה"ל, בצד הפקת הלקחים הכואבת מהאירועים בדרום, יכין מודל שונה לקראת הסיבוב הבא ויציג אופציות התקפיות שיעלו מדרגה את רמת החשש והפחד של הצד השני. המשך של "עוד מאותו הדבר" עשוי להוביל לכאוס אזורי.