פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בינתיים, אין סיבה לחגוג בלוב

      לפני 42 שנה, בעודי עושה את צעדיי הראשונים כסופרו המדיני של "הארץ", פירסמתי בשמו של אלמוני בכיר במשרד החוץ כי ייתכן שההפיכה של מועמר קדאפי, אשר גירש את המלך אידריס, תועיל לישראל. עם בוקר היה על קו הטלפון מנכ"ל משרד ראש הממשלה, הד"ר יעקב הרצוג. הוא שאל בנימוס "מי האידיוט שאמר לך כך?". לא הסגרתי את זהותו של האיש, אבל המציאות הוכיחה כי אכן היה אידיוט.

      אז רווחה בחוגים הדיפלומטיים תפיסה, שלפיה כל זעזוע בצמרת השלטון במדינה ערבית (פרט לירדן) מסייע לישראל. בתוך כשנה התמוטט גמאל עבד אל-נאצר ובממשלת גולדה מאיר חגגו. לא כולם. מעטים תהו אם המוות שבא בחטף טוב לישראל. נאצר נשא בליבו שלוש צלקות טראומטיות משדות הקרב ב-48', ב-56' וב-67', ומה אם יורשו משוחרר מהן?

      הסערה במצרים, העליות והירידות בקשריה עם בריה"מ והתקרבותה לארה"ב, הקהו את חדות המכ"ם הישראלי המכוון לטריפולי. קדאפי היה מסוכן, אבל לאו דווקא למדינת היהודים. כמוקיון שיעשע את העולם והופעתו בזירה הבינלאומית נתפסה כפרפראות מדיניות, עד כי ישראל לא ידעה דבר על מיזם הגרעין המסוכן שפיתח מתחת לאפו של העולם עד שהאמריקנים והאנגלים קנו אותו מידו. מומחים שנשאלים כיצד יירשם בתולדות ארצו, שהיא יותר אדמה מאשר לאום, יותר נפט ושבטים מאשר ישות תרבותית, מנפקים תשובות שהן בבחינת "כן" ו"לא", "ככה וככה". היסטוריונים יתווכחו מה תרומתו ומה נזקו.

      עד כה אין יסוד לאופטימיזם

      באורח מיידי ברור כי ההפיכה בלוב סילקה מהנהגתה דיקטטור עריץ, שעורר זעם ולבסוף גם שנאה. עתה מעודד כיבוש מתחמו בטריפולי הנפת דגלים והתרוממות רוח, אבל מאחורי החוגגים מסתתרים גורמים נעלמים: מי דירבן אותם להפיל את קדאפי? כיצד להסביר את הלהיטות הצרפתית? עד כמה המניע האיטלקי מסתכם בעניינם בשדות הנפט? מה הסוד של המעורבות הטורקית שנשמרה עד כה בצנעה, אך נחשפת עתה כתמיכה כספית מאסיבית? ובעיקר: מה משקל אל-קאעידה והג'יהאד האיסלאמי ודומיהם?

      יש שמאלנים רומנטיים כמו ח"כ ניצן הורוביץ ממרצ, שמתמלאים תקווה מ"האביב הערבי". זכותו, אך עד כה אין יסוד לאופטימיזם. להפך, האביב נתפס יותר ויותר כטייפון, צונאמי, כל מה שהוא בעייתי לדמוקרטיה ולזכויות האזרח והאדם. התמיכה בשינויים הפוקדים את מדינות ערב, העושות דרכן לעבר אל-קאעידה והג'יהאד האיסלאמי, מזכירה משל של קרילוב: מעשה בחמור שרטן ללא הרף על עומס העבודה שמטיל עליו בעליו, עד שהבעלים מאס בו ומכרו לפושט עורות בשוק. אפשר כי זה מה שקורה עתה בלוב, ואולי גם במצרים ובאלג'יריה ובתימן, ובקרוב גם בסוריה. צריך לקוות. אין סיבה לחגוג.