בסוף השבוע האחרון היינו כל כך עסוקים במעקב אחר האירועים האלימים בדרום ובמשבר עם מצרים, שכמעט לא הבחנו בסיפור לא פחות חשוב. סיפור מקומם שבא להוכיח לנו שאין דבר ישן יותר, בינתיים, מהמזרח התיכון החדש. לבנון, הנציגה של הקבוצה הערבית במועצת הביטחון, סיכלה את גינוי הפיגועים במועצת הביטחון בטענה שהמתקפה של יום חמישי היתה נגד חיילים ולא נגד אזרחים, כך שלא מדובר בפיגוע טרור. הציניקנים יגידו לנו שמדובר בהכנה לא רעה לקראת כינוס עצרת האו"ם, אשר תדון בחודש הבא בבקשת הפלשתינים להכיר בהם כמדינה.
הקיץ חזרתי לקרוא את אחד הספרים הפחות מוכרים והיותר טובים של הסופר הצרפתי רומן גארי - "האיש עם היונה". הספר, שפירסם הסופר/טייס/דיפלומט הצרפתי ב-1958 בשם הבדוי פוסקו סיניבאלדי, מציג באור מגוחך את האו"ם - מוסד שהצליח לטפח לרמה של אמנות ממש את המושג צביעות. ותאמינו לגארי שהוא יודע על מה הוא מדבר. הוא היה פעיל שם.
בחזרה ליום שבת: ישראל, בעקבות מתקפת הטרור נגדה בדרום, פנתה למועצת הביטחון של האו"ם כדי להעביר הצהרת גינוי על מה שאירע. יש לזכור כי כל הצהרה שכזו מותנית בהסכמה כללית של כל 15 החברות, חמש הקבועות ועשר המחליפות. התוצאה? ללבנון לא היתה כל בעיה לסכל את הגינוי. מובן שגם לא היתה לה בעיה מוסרית. יתרה מזו, לבנון דרשה כי להודעת הגינוי יצרפו גם גינוי כלפי ההתנחלויות הישראליות. ובכלל, טענו הדיפלומטים הלבנונים, צריך להתעלם מפיגוע הטרור ולהוציא רק הודעה אחת שתגנה את ההתנחלויות בלבד.
מה זה טרור?
שגריר ישראל באו"ם, רון פרושאור, שוב למד עד כמה האו"ם עיוור, אילם וצבוע כשמדובר בפיגועים ובהתקפות טרור נגד ישראל.
לבנון ראתה הצלחה אדירה במהלך שלה. היא עשתה את שלה. בשביל זה היא נבחרה לייצג את הערבים במועצת הביטחון. לבנון, כאמור, טענה כי מאחר שהאוטובוס הסיע חיילים ההתקפה היא צבאית ולא טרוריסטית - כלומר, מעבר לכך שהטענה מתעלמת מתקיפות האזרחים במהלך הפיגוע, ממתי מוצדק לתקוף חיילים בגבול מוסכם ומקובל כמו הגבול שבין ישראל למצרים?
כלי התקשורת הערביים תמכו, כמובן, בטענה זו. אגב, מה זה טרור מבחינת הדיפלומטים הלבנונים בניו יורק? התגובה הישראלית בעזה. ברור.
היה מעניין לעקוב אחר עבודתו של השגריר הפלשתיני, זה שהולך להיות עסוק מאוד בחודש הקרוב, ריאד מנסור: הוא טען כי יש לגנות הרג אזרחים, לא משנה מה מוצאם, אך טען כי במקביל יש לגנות גם את הרג האזרחים בעזה ובשטחים בכלל, כאילו ישראל החלה בפעולה צבאית, וכאילו ישראל לא הגיבה תגובה כירורגית נגד ראשי הטרור בעזה, ואף התאפקה במשך ימים כשהטילים המשיכו לנחות כאן בעזה.
בחזרה לספר של גארי. הוא הצליח בספרו להציג את הפעולות הצבועות באולמות הדיונים, ולהבהיר עד כמה אין קשר בין הנעשה בתוך אולמות הדיונים לבין המציאות.
מומלץ לכולם לקרוא את הספר לפני תחילת הדיונים בספטמבר. הוא יכול לגרום לפחות לנו להתייחס לכל המתרחש שם בחיוך.