פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      החורף הערבי: עידן של חוסר יציבות

      רק לפני חצי שנה נישאו עיני העולם החופשי בתקווה לעבר כיכר תחריר בקהיר. כל אדם שוחר חירות לא יכול היה שלא לייחל לניצחון הדמוקרטיה על שלטון הרודן מקהיר ולהפיכת הגדולה שבמדינות ערב לדמוקרטיה השנייה במזרח התיכון. רק לפני מחצית השנה דומה היה שהעולם הערבי כולו מתקומם, מפיל את הדיקטטורות ומציב תחתן דמוקרטיה ליברלית, המקדשת את חירות האדם וזכויותיו. "האביב הערבי" קראנו להתקוממות העממית. כינוי שכולו תקווה.

      חצי שנה חלפה, והמציאות נראית קצת אחרת. המנהיגים שפינו את מקומם הם הרודנים הנאורים יחסית, הפתוחים מעמיתיהם; אלה שבמהלך השנים העזו לפתוח צוהר קטן לנשימה לבני עמם. המנהיגים היחידים עד כה ששלטונם נפל הם נשיאי תוניסיה ומצרים. רודנים עריצים הרבה יותר, כמו קדאפי ואסד, עדיין יושבים על כיסאותיהם וטובחים בבני עמם לאלפיהם. ובעזה, תחת שלטון הרודנות של חמאס, העם אפילו אינו מעז להתקומם.

      עיקר התקוות התמקדו במצרים - מנהיגת העולם הערבי. נכון להיום כת צבאית, שהוקמה על ידי מובארק ושטופחה על ידיו, שולטת במצרים בכוח, וספק רב אם היא תקדם דמוקרטיה. מצרים נעה בין סממנים של אנרכיה לסממנים של דיקטטורה. סממני הדמוקרטיה נדירים, ואם יהיה משחק דמוקרטי למחצה, סביר מאוד להניח שהמרוויחים העיקריים מכך יהיו האחים המוסלמים, שקצת קשה לחשוד בהם בנטייה דמוקרטית כלשהי. בינתיים הולכת מצרים ומאבדת בפועל את שליטתה בסיני, וזה עלול להיהפך לשטח הפקר מבחינה שלטונית. אנרכיה היא גן עדן לטרור, וארגוני הטרור הפלשתיניים והאיסלאמיסטיים עלולים לפרוח בה. כפי שנוכחנו בימים האחרונים, גבול השלום עם מצרים עלול להיות הגבול המאיים והמסוכן בגבולות ישראל.

      השלום עם מצרים מת עם סאדאת

      השלום עם מצרים מת עם סאדאת כבר בשנת 1981. היחסים בין ישראל למצרים בשלטון מובארק נטו יותר למלחמה קרה מאשר לשלום קר. אולם בניגוד לסעיפים האזרחיים של הסכם השלום על נורמליזציה ועל הימנעות מהסתה, שעליהם ציפצף מובארק ושאותם רמס ברגל גסה, הוא הקפיד באדיקות על המרכיבים הביטחוניים של ההסכם, וכך נשמר שקט כמעט מוחלט בין גבולות שתי המדינות. היציבות הביטחונית הזאת אינה קיימת מאז נפל מובארק. חמישה פיצוצים בצינור הגז המצרי בישרו את העידן החדש, ומתקפת הטרור באזור אילת הביאה אותו לשיא. מובארק לא כיבד את הסכם השלום עם ישראל, אך חוששני שעוד נתגעגע למלחמה הקרה שאפיינה את יחסי שתי המדינות בעידן שלטונו.

      מה שנראה לפני חודשים אחדים כ"אביב הערבי" הולך ומסתמן כחורף קשה. למרבה הצער, התקופה הקרובה תתאפיין בחוסר יציבות, והטילים שנורים על הדרום מעזה הם רק דוגמה לכך. לנוכח חוסר היציבות הזה, על ישראל לשמור על עצמה מפני הרפתקאות מדיניות.

      בימים שבהם חצי האי סיני עלול להפוך לבירת הטרור האיסלאמי וגבולנו עם סיני עלול להיות הגבול החם ביותר של ישראל, מוטב שנקפיא את המחשבות על נסיגה, ויתורים ופייסנות המאפיינות רבים מאיתנו. לא זו הדרך להתקיים בשכונה שבתוכה אנו חיים.