פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מבוגרים אחראים, וטעם של החמצה

      זמן מה לאחר שחמאס הודיע כי הפסקת האש נכנסת לתוקפה, וחסך מעצמו תגובה ישראלית כואבת, נחת על הארץ מטח של טילים ורקטות. איש אינו מופתע. מפני שנוצרה מעין מסורת כזאת בסיבובי הלחימה הקודמים כאילו לפלשתינים מגיעה זכות המכה האחרונה. לאחר שריקת הסיום, בזמן פציעות. למה? ככה. אין סיבה תבונית ואין הצדקה.

      יתכן כי זה רצונה הסמוי של הנהגת חמאס. אפשר שהיא עוצמת עין לנוכח סרבנות הארגונים היותר-קיצוניים, שממרים את פיה. אפשר שהיא מתכוונת ברצינות, אבל איבדה את כוחה לכפות את רצונה עליהם, והגולם האיראני קם על יוצרו ברצועת עזה. כל התסריטים מאוסים.

      עזות המצח הפלשתינית שזורה בעמדה המצרית, שבמקום להתנצל בפני ישראל על כי משטחה הריבוני יצאה מתקפת הטרור בנגב, אין היא מסתפקת בהבעת הצער של אהוד ברק על הטרגדיה שאירעה בשוגג לחמישה חיילים מצרים. רק שכל הצמרת הישראלית מהלכת על בהונות - אתמול היה זה תורו של שמעון פרס - שמא יופיטר המצרי בדמותו של חוסיין טנטאווי יכעס.

      נציגים מצרים מחרפים ומגדפים את ישראל, ואילו מועצתה הצבאית העליונה שתפסה את השלטון בכוח דורשת כי מנהיגים בירושלים יצנזרו את התבטאותם הביקורתית על המתרחש בקהיר.

      הטרור הוא מצת

      אפשר להבין מדוע בנימין נתניהו ואהוד ברק העדיפו לנהוג במתינות. כמבוגרים אחראים היה עליהם להביא בחשבון שלושה מרכיבים הכופים עליהם איפוק: תאריך היעד לדיון בעצרת האו"ם על כינון חד צדדי של מדינה פלשתינית, רגישות מרבית ליציבותו של המשטר במצרים עד לבחירות, והערכה כי עופרת-יצוקה 2 לא יוכל להסתיים כקודמו ועלול להחזיר את ישראל לשלוט ברצועה. איש אינו רוצה בכך, גם אם ישיר שירי תהילה לעזה כחלק מארץ אבותינו.

      אין ביטחון כי הפסקת האש בדרום הארץ תתקיים למשך זמן. הטרור הוא מצת להצית את המזרח התיכון. מחבלים מיהודה ושומרון שעלולים לפגוע בירושלים יגררו תגובה ישראלית קשה במיוחד, ומייד יתייצבו ערביי ישראל ומדינות הליגה לצד הטרור. אין להם בעיה בנדון, ואין אצלם שום פובליציסט שיעיר על כך.

      ההנהגה הלאומית חייבת לתת דעתה לכך, שעם כל ההבנה לנטייתה להחזיר את השקט על כנו מהר ככל האפשר - הסיבוב האחרון הסתיים בטעם מר שמא הזוועה אשר זרעו הפלשתינים בישראל היתה שטנית, ואילו המענה הצה"לי ככל שהיה חזק הפך בנסיבות אלה לקטן מדי, מצומצם מדי, מאוחר מדי.