פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הפרה הישראלית מניבה יותר

      לאור המחאה החברתית איימו הטייקונים: "אנשי עסקים לא ישארו פה". יוסי שריד סבור כי מי שרוצה עוזב, וכי על הממשלה להחליט איזו סכנה ממשית יותר: בריחת ההון או בריחת המוחות

      טייקוני ישראל ידעו ימים יפים יותר. עכשיו סר החן מכל חסדם. אפילו ביבי, חבר טוב, שומר על טווח זהירות.

      נהפך גלגל המזלות, ועצת רנטגנים ופינטואים תופר. הטייקונים מרגישים נבגדים: אם ימשיכו כאן לשמוח בנפילתם, הם ילכו למקום אחר. והאיום מוצא לו הד גם במסדרונות השלטון ובחדריו.

      השבוע הצטרף מיכאל שטראוס למאיימים: "אנשי עסקים לא יישארו פה", אמר בראיון למוסף כלכלה, ומוטב שלא היה אומר. הרי הלב נוטה חיבה למשפחה הייקית הזאת, להילדה ולריכרד, שכבר ב-1936 הקימו בנהריה בחצר ביתם מחלבה קטנה, שמשהו מטעמה נותר.

      ובבת אחת נבאש הריח; פתאום מתברר, שהמחויבות החלוצית מאז החמיצה כחלב עומד, והיא היום מחויבות בעירבון מוגבל. לו יצאו מנהיגי המחאה או הרופאים בהצהרה כה שערורייתית, היו אמות הספים נעות: ראו עם מי יש לנו עסק, עם שמאלנים תבוסתנים ולא פטריוטים.

      משום שראש הממשלה עלול להיכנס ללחץ, כהרגלו, עלינו מוטלת החובה לשככו במעט: הסירו דאגה מלב, כי אין לטייקונים לאן לברוח, לא כדאי להם, ובכדאיות הם מבינים.

      חלב ומוצריו הם משל בלבד, אבל בירור צרכני קצר מגלה, שגם בצרפת או בשווייץ למדו לייצר גבינות באיכות די טובה. ועוד התגלה, שפרה ישראלית ממעמד הביניים מניבה יותר מכל הפרות שבעולם, ניתן לחלוב אותה בלי הגבלה. אין כעטינים של נתינים, הנמצצים פי-שניים בעבור סתם יוגורט ופי-שלושה בעבור המצאת ה"מילקי".

      אפילו בקרן איפקס מאנגליה, שהשתלטה על "תנובה", מודים: בשום מקום אחר לא מצאנו אחוזי שומן כה גבוהים. בשלוש שנים הרווחנו יותר ממיליארד דולר, ותודה לזהבית שהביאה אותנו עד הלום.

      אין סיבה לברוח כי ישראל היא מקלט מס בטוח. אין הרבה מדינות היודעות כמוה לפנק-לפנק גבירים אדירים בהטבות ובמענקים, שמאיינים את המסים ומשאירים רווח-עודף; אין הרבה מדינות המאפשרות להחזיק באותה יד גם נכסים פיננסיים וגם ריאליים; המתירות לבנות פירמידות ענק בצד ערי מסכנות; המפריטות בטירוף משאבים לאומיים ומפקירות אותם לקרטלים ולמונופולים; המעניקות כבוד גדול בעבור כסף קטן; שככה מהדקות את הברית בין אנשי הון לאנשי שלטון, שלא רק מפרכסים, גם מפרנסים אלה את אלה.

      מי יתננו עשיר-עולם כוורן באפט, שכתב השבוע ב"ניו יורק טיימס": "הפסיקו לפנק אותנו, חברי ואני פונקנו די והותר". זה האיש שציווה את רכושו לחברה האזרחית כי ממנה בא לו עושרו ואליה ישוב; והרכוש במקרה זה הוא הנפש.

      ולמה לברוח, אם גם עכשיו אפשר להשקיע בבודפשט ובבוקרשט - לצאת קירח שם, ולהסתפר כאן. פרות רומניות לא מסכימות לכסות הפסדים בכספי החסכונות והפנסיה שלהן. רק בישראל נחשבים תשובה וזיסר, דנקנר ובן-דב לגדולים מכדי ליפול.

      לא רק לכסף יש רגליים, גם לאנשים; נתיב הבריחה פתוח לכל אורזי המזוודות: כבר עכשיו נמצאים בניו יורק יותר מחצי מיליון ישראלים. הם לא איימו, הם פשוט עזבו. ואם המחאה הנוכחית תסתיים באכזבה, ילכו רבים בעקבותיהם; וזאת תהיה טרגדיה לאומית.

      על הממשלה להחליט - איזו סכנה נראית לה כרגע קרובה וממשית יותר: בריחת הון, או בריחת מוחות. האם איננו נוהגים להתייהר בהצטנעות, ש"המוח היהודי" הוא האוצר היחיד שיש לנו?