פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נשארו עם המחמאות

      21 משפחות מאלי סיני שבחבל עזה התפנו מרצון לפני ההתנתקות כדי "להגיע לחוף מבטחים", אבל אז הגיעו שש שנות ביורוקרטיה סבוכה, וכיום רק לבודדים מהם יש בתי קבע . "אני לא יכולה להסתכל לילדים שלי בעיניים. אם הייתי יודעת שזה ייקח שש שנים, לא הייתי מתפנה מרצון", אומר

      הם היו "הילדים הטובים" של הגוש. כשחבריהם בכפר דרום ובנווה דקלים נשבעו "היה לא תהיה", הם ניהלו מו"מ עם הממשלה על פיצויים. כשרבני גוש קטיף הבטיחו "באהבה ננצח", הם חשבו שההפסד הוא כבר עובדה ושחובתם "למזער נזקים". וכשבמרבית יישובי הגוש הסתגרו בבתים ארזה חבורה של 21 משפחות מאלי סיני שבצפון הרצועה את מיטלטליה ועזבה בכאב אך בשקט מוחלט את הבית.

      שש שנים חלפו, ו"הילדים הטובים" באים היום חשבון עם הממשלה אבל גם עם עצמם. רובם מתחרטים. מצבם אינו שונה במאומה ממצבם של אלה שבחרו בדרך המאבק והמחאה. הסירה היא אותה סירה והביורוקרטיה הממשלתית הטובענית היא בדיוק אותה הביורוקרטיה. לעיתים - מצבם של אלה שמחו והתנגדו שהחיילים יגררו אותם מהבית - טוב יותר. המדינה אמנם הבטיחה לקבוצת ה?21 בתי קבע אחרי שנתיים, אבל רק עכשיו, במלאות שש שנים להתנתקות, שבע שנים אחרי שהודיעו על נכונותם לעזוב, נכנסות המשפחות הראשונות של הקבוצה לבתי הקבע במושב השיתופי תלמי יפה, ליד אשקלון.

      סיגל ברדה זוכרת כיצד הלכו היא וחבריה מול הזרם. "קיבלנו החלטה אמיצה ולא פופולרית", היא אומרת. "אמרנו לעצמנו ולילדים שאמנם ההתנתקות היא איוולת, ושאנו לא רוצים לעזוב את הבית, אבל גם הסברנו להם שיש לנו אחריות הורית, ושאנו חייבים להוביל את המשפחה לחוף מבטחים, להרגיש מחדש וכמה שיותר מהר קרקע יציבה מתחת לרגליים. הילדים, צליל, מיתר ולחן, כעסו על ההחלטה הזאת, אבל אני ויוסי, בעלי, הבטחנו להם שזה לטובתם ולטובתנו, והסכמנו לשתף פעולה. הדרך היתה ארוכה וכל כך קשה. בחלק מהתקופה לא יכולתי להסתכל לילדים שלי בעיניים. אם הייתי יודעת שזה ייקח שש שנים, לא הייתי מתפנה מרצון".

      ההתחלה דווקא נראתה מבטיחה. המדינה אמנם התעקשה לשכן את המפונים בקראווילות, ולא במגורים זמניים באתר הקבע בתלמי יפה כפי שדרשו, אבל הקראווילות הוקמו במהירות מטאורית. רוב החברים בקבוצה שוכנו בקיבוץ כרמיה. סיגל, בעלה השוטר ושלושת ילדיהם עברו לאתר הקראווילות בקיבוץ אור הנר. הקיבוץ עשה "דיל" עם המדינה: הוא ייתן את הקרקע, המדינה תבנה את הקראווילות, ואחרי שנתיים, כשהמגורשים ייכנסו לבתי הקבע, הקיבוצניקים יקבלו את הקראווילות לידיהם וישכנו בהם חברי קיבוץ. אלא שבחלוף שנתיים השטח בתלמי יפה עמד שומם.

      אייקון וואלה! NEWS רקע שחור (מערכת וואלה! NEWS)

      פינג פונג ביורוקרטי

      עוזי שץ (46), במקור מכפר סולד, זוכר שבראשית הדרך המדינה "בכלל לא רצתה לדבר איתנו". שץ מספר כי "אף אחד לא הסתכל עלינו, עד שהשגנו את הפקס של אריק שרון בבית ולא חדלנו לנדנד לו. בסוף, אחרי שהעוזר של שרון בא לראות מי הקרציות שיושבות על הווריד של ראש הממשלה כבר חודש, הצלחנו להשיג פגישה במינהלת סל"ע. שנה שלמה לקח לנו להגיע להסכם כתוב. אשתי, שוש, הובילה את המשא ומתן. בחדרי חדרים היו אומרים לנו דבר אחד ולמחרת - הכל היה מתהפך.

      "ביוני 2006", נזכר שץ, "ביום האחרון של יונתן בשיא במינהלת סל"ע, הפכנו להיות הקבוצה הראשונה שחותמים איתה על הסכם. עוד באותו חודש ישבנו במשרד השיכון, ראינו סקיצה של השכונה והגרלנו את המגרשים לנו ולבנים הממשיכים. אחד הסעיפים בחוזה קבע שמשרד השיכון יבצע את הפיתוח והתשתיות, אבל בתלמי יפה התעקשו להעביר את זה לחברה הכלכלית של חוף אשקלון, שהוציאה את כל התכנון לצוות חדש.

      כך נדחו המכרזים בשנה וחצי, והמקום תוכנן למעשה פעמיים: תחילה על ידי משרד השיכון, ואח"כ על ידי המועצה. אישור התב"ע התעכב חודשים ארוכים, ורק אחרי עיכובים רבים יצא המכרז לתשתיות", אומר שץ. "כשחשבנו שכבר רואים אור בקצה המנהרה, המועצה פסלה את המכרז מסיבות טכניות, ועד שפורסם מכרז חדש ונבחר קבלן זוכה הפסדנו חודשים יקרים". רק בנובמבר 2008, שלוש שנים וחצי לאחר ההתנתקות, עלו הדחפורים על הקרקע.

      בינתיים, בקראווילה שבאור הנר, נאלצה משפחת ברדה להתמודד עם פינוי כפוי נוסף. כשהתברר למדינה שבתי קבע לאחר שנתיים הם חלום באספמיה, היא ביקשה להאריך את החוזה עם הקיבוץ, כדי שהמפונים יוכלו להמשיך להתגורר בקראווילות. אבל הקיבוץ סירב; הוא הבטיח את הקראווילות לחברים.

      ברדה וחבריה הגיעו לוועדה לביקורת המדינה של הכנסת והתחננו. הח"כים גילו אמפתיה, אבל לא יכלו להושיע. אחרי שלוש שנים ארזה המשפחה בפעם השנייה את מיטלטליה והצטרפה למשפחות מאלי סיני ששוכנו בקראווילות בקיבוץ כרמיה. "התחושה", אומרת ברדה, "היתה של צעד קדימה ושניים אחורה. בכל פעם היה צץ עניין אחר. המדינה איחרה להעביר את הכסף לקבלן. היינו צריכים לתעד כל דבר שנאמר לנו, כי למחרת זה נמחק והיה כלא היה. חלק מהישיבות מול נציגי המינהלת היו משפילות. הרגשתי כאילו אני פושעת. אני לא יכולה לשכוח כיצד באחת הישיבות אחד מנציגי המינהלת הטיח בי: 'קיבלת כסף מהמדינה. תשכרי בית מהריבית שאת עושה'. זו היתה חוצפה. אפילו לבניית הבית הכסף הזה לא הספיק".

      ברדה מספרת כי "בשלב מסוים היינו צריכים להוכיח שהילדים שלנו התגוררו איתנו בבית באלי סיני. תבין: אתה צריך להיכנס לקונטיינר, שבו ארוזים כל החיים שלך, ולחפש הוכחה שהבת שלך גרה איתך. זה הזוי. אני זוכרת את צביה שמעון ממינהלת סל"ע יושבת אצלי בבית באור הנר ומסבירה לי שבעוד כמה חודשים נעבור לתלמי יפה. היא באמת האמינה בכך. כשבנצי ליברמן החליף אותה הקצב של הטיפול הואץ, אבל כל השנים והמגעים המתישים מול הפקידות הממשלתית הפכו לנו את הנשמה והמעיים. זה חודר לתוך הבית ומגיע לכל הרבדים של החיים. מדובר בדיני נפשות, אבל האנשים שמאחורי השולחן והקלסרים לא ממש מבינים זאת".

      קסאמים בקראווילות

      אילנה בן שושן, השכנה של משפחת ברדה מאלי סיני, הגיעה עם משפחתה היישר לקיבוץ כרמיה. השיחה עימה השבוע היתה קשה. בן שושן הדחיקה את השנים שחלפו ושקעה יחד עם בעלה מאיר בבניית הבית בתלמי יפה. כשנדרשה לפתוח מחדש את הפצעים, התקשתה לעשות זאת ונחנקה מדמעות.

      "ההתנהלות הכי קשה היתה מול הקיבוץ", מספרת בן שושן. "הקראווילות שם הוגדרו כדיור זמני. הקיבוץ חשב שהוא מקבל אנשים שמבריאים אותו, ואנחנו היינו חולים בנפשנו ובגופנו. זה לא התחבר. כל שנה היה צריך לשבת מחדש מול הקיבוץ כדי לחדש את החוזים, שהמדינה בחוכמתה חשבה שלא יהיה בהם צורך מעבר לשנה?שנתיים. ביקשנו מהמדינה ומהמינהלת שהיא תעשה זאת, אבל שם התעקשו שזה יהיה בינינו לבין הקיבוץ. היו חודשים של ויכוחים ומריבות וטלפונים מהעו"ד שלהם שמאיים עלינו - ובסוף חתמנו.

      "כשהגענו לכרמיה, היה מטר של קסאמים על המקום, ואנחנו שחיינו בתוך קראווילות שנבנו מגבס, חשופים לפגיעות, קמנו וברחנו. הגענו לכפר הנופש באשקלון. שם היו עוד מפונים. חוקית - פלשנו לשם, ולכן ניסו להעיף אותנו. התנגדנו. אמרנו שאנחנו לא זזים עד שלא יעניקו לנו מיגון. רק אחרי שעתרנו לבג"ץ, בנו ממ"דים בכרמיה".

      בן שושן, אם לשלושה, אומרת כי בדיעבד היתה מצטרפת למתנגדים. "אני טיפוס די קונפורמיסטי, האמנתי שיתייחסו אלינו בכבוד. אבל אני חושבת שזילזלו בנו. מה שחשוב הוא מבחן התוצאה: אם המדינה זקוקה לשש שנים כדי ליישב קבוצה שדיברה איתה שנה לפני הפינוי, אז משהו כאן דפוק".

      שלוש שנים וחצי חלפו עד ש"מפלסי הצפון", הקבלן הזוכה מטעם המועצה בחוף אשקלון, עלה על הקרקע כדי לבצע את עבודות התשתית והפיתוח, אבל העניינים הסתבכו. שץ: "זה הועבר לחברה הכלכלית של המועצה בחוף אשקלון. הקבלן שזכה הפעיל קבלן משנה. קבלן המשנה הפעיל עוד קבלן משנה. העבודה היתה איטית להחריד וגרועה. רק אחרי שנתיים הבינו גם בחברה הכלכלית של חוף אשקלון שטעו, והחליפו את הקבלן".

      מנכ"ל החברה הכלכלית, זאב מדן, אמר בשבוע שעבר: "לפי חוק חובת המכרזים היינו חייבים לבחור בקבלן הזול ובלבד שיעמוד בתנאי הסף. בחרנו ב'מפלסי הצפון' שהיה להם שם טוב, אבל התאכזבנו קשות, הן מהקצב והן מטיב העבודה. אחרי שנתיים (חמש שנים וחצי לפינוי - נ"ש) החלפנו גם את המפקח וגם את הקבלן". מדן מאמין עכשיו "שבתוך חודש?חודשיים הקבלן החדש יסיים את עבודתו".

      אייקון וואלה! NEWS רקע שחור (מערכת וואלה! NEWS)

      לשבור את החיסכון לילדים

      גם דגנית ויהודה הירש ששוכנו תחילה בקראווילה באור הנר, נאלצו לעזוב אחרי שנה וחצי, מכיוון שהקיבוץ לא הסכים להאריך את השכירות שלהם במקום. להירש דווקא יש בלב פינה חמה למועצה האזורית שער הנגב ולאנשי אור הנר "שהתייחסו אלינו כמו מלאכים". אחרי שעזבו, תרו את הארץ לאורכה ולרוחבה מהגולן ועד יטבתה, וחיפשו את עצמם וגם מקום לגור בו. בסופו של דבר הם החליטו להצטרף לחבריהם בכרמיה. "המדינה ומוסדותיה נכנסו לכל הבורות שאפשר היה להיכנס אליהם בדרך. הם לא החמיצו אפילו אחד", אומרת הירש. היום, בבית החדש בכרמי יפה, אליו נכנסה המשפחה לפני כחודש, דגנית "מבינה טוב יותר את קרובי משפחתה בשומרון, שלא יעברו בשתיקה על פינוי דומה, אם חלילה יתרחש".

      דניאל מלכה, פנסיונר של צה"ל ובעל סוכנות תיווך בשדרות, דווקא חושב שהוא וחבריו שבחרו בדרך ההידברות לא טעו, אבל גם ליבו מלא על דרך החתחתים. הוא מספר כי נאלץ לשלם מכיסו 45 אלף שקלים לעו"ד שייצג אותו כדי לערער על הערכת המדינה בשומה הפרטנית. "זה כסף שהיה מיועד לילדים שלי", הוא אומר.

      משה עדשה, שהיה חבר בצוות המו"מ של הקבוצה, מציין לרעה את העיכובים במינהל מקרקעי ישראל ובמשרדי האוצר והשיכון. הוא נזכר ש"אפילו המו"מ של המדינה מול תלמי יפה היה פקטור משמעותי. הם לא שיחררו את הקרקע עד שקיבלו פיצוי מן המדינה, וגם זה לקח למדינה יותר מדי זמן".

      עדשה חי היום בדירה שכורה באשקלון. הוא טרם החל לבנות את ביתו בתלמי יפה. משפחת בן שושן תעבור לביתה החדש בתוך שבועות אחדים. משפחת ברדה עברה דירה בשבוע שעבר. חלק מהמשפחות האחרות מקבוצת ה?21 שעדיין חיות בכרמיה נמצאות בשלב בניית השלד. הן מקוות שבמהלך השנה הקרובה יעברו לתלמי יפה. הקהילה מאלי סיני התפרקה. לבד מקבוצת ה?21 התפצל היישוב לעוד שלוש קבוצות: חלק ירד לחו"ל, יש שהצטרפו לקיבוץ פלמחים ואחרים, ובהם אבי פרחן, אחד מסמלי היישוב והמאבק בנסיגה, נדדו לנווה ים.

      תגובות

      מינהלת תנופה: "לפני כשנה וחצי נכנס בנצי ליברמן לתפקידו כראש מינהלת תנופה (לשעבר סל"ע) והציב כיעד עליון את קידום המשפחות לבתי הקבע וחזרה למעגל העבודה. במסגרת זאת נערכה בדיקת עומק של כל הסוגיות שטרם נפתרו, לרבות קבוצת תלמי יפה. אכן נמצאו ליקויים בטיפול שהיה בשנים הקודמות. לשמחתנו, ניתן מענה לליקויים. חברים בקבוצה נכנסים בימים אלה לבתי הקבע".

      גיל תימור, יו"ר הוועד בקיבוץ כרמיה: "איש מהמפונים לא פונה מהקראווילות. לא הוצאו צווי פינוי ועד היום מתגוררים בקראווילות משפחות שמסרבות לשלם שכירות. הטענה שמדי שנה המפונים נאלצו לחדש את חוזי השכירות מולנו אינה נכונה. החוזים חודשו רק פעמיים ועל פי פסיקת בג"ץ, בעלי הזכויות רשאים להישאר בקראווילות עד 2014". תימור מאשר, עם זאת, כי "נשלחו מכתבים להרבה מהם כדי שיחדשו את חוזי השכירות, עם התראה שאם לא יעשו כן - יפונו".

      שמעון לוי, הבעלים והמנכ"ל של חברת "מפלסי הצפון": "את העבודות בתלמי יפה ביצע עבורנו קבלן משנה. הסיבה לעיכוב הגדול הוא התכנון הגרוע שהמועצה העבירה לנו. זה מחייב אותך לתקן את עצמך תוך כדי תנועה כל העת. בנוסף, הפיקוח לא היה תקין, ועובדה שהוא הוחלף. ליבי עם המפונים, אבל צריך לשאול את המועצה למה המכרז לעבודות יצא רק אחרי ארבע שנים". לוי מודה כי נוסף על כל אלה, "גם הקבלן לא היה טייס".

      זאב מדן, מנכ"ל החברה הכלכלית חוף אשקלון: "התושבים צודקים. התאכזבנו קשות מהקבלן שביצע את התשתיות והפיתוח, והחלפנו אותו".