הפעם לא יכלה עוד מרגלית צנעני לשיר "יום אחד אולי אפרוש כנפיים", הנודע שבפזמוניה. לדברי עורך דינה שחר חצרוני, פקד אותה הלם בחדר החקירות בלוד. זה יכול לקרות לאדם נורמטיבי שאינו מורגל בעימות מילולי עם השוטרים, וצנעני לא העלתה בדמיונה שתידרדר למעמד כזה מ"כוכב נולד" לכוכב כבוי. זמנית, לפחות.
הצד המפתיע אינו שהסתכסכה עם אמרגן נודע. גם לא האפשרות שמדובר בכסף שחור שאינו מדווח למס ההכנסה ולמע"מ, ולכן אי אפשר לתובעו בביהמ"ש. אפילו לא השם הרע שהחקירה של צנעני מוציאה ל"כוכב נולד". זה לא עניין זניח, שכן קהל עצום ורב של אזרחים צופה בתוכנית הפופולרית, והאפשרות - הבלתי מוכחת עדיין - שאחת השופטות היתה מעורבת בהטיית התוצאות ממניעים זרים מגבירה את חוסר האמון בכל מוסד ציבורי. הטלוויזיה המסחרית נתפסת ככזאת בקהל הרחב.
הקלות הבלתי נסבלת
מה שמדהים יותר מכל אלה הוא הקלות הבלתי נסבלת שבה נדרשים אזרחים מן השורה לשירותי העולם התחתון. אפשר אולי להבין שהכסף השחור - הזורם בעורקי עולם הבידור במיליונים רבים, לפי רשימת הנחקרים - מחייב דיון בחדרי חדרים. אבל אצל עמיר מולנר ועושי דברו?
לא אצל בורר מוסכם. לא לפני שופט בדימוס. לא במעמד זקן השבט או רב העדה. אפילו לא לפני עמית בכיר. ההליכה אל משפחת פשע כדי שתפתור את הבעיה, תחרוץ את הדין ותדאג לביצועו מעוררת פלצות. בלי רתיעה. בלי היסוס. בלי ייסורי מצפון.
המשטרה נהגה נכון כאשר חיפשה את מולנר, אבל לכדה גם את צנעני? (אך יש לחזור ולהזכיר כי מדובר בחשד בלבד וכל אדם חף מפשע עד שיוכח אחרת). אין מניעה. מולנר הנהר הגדול וצנעני הנחל הקטן, וכבר נאמר במקורות היהודיים כי "נהר נהר וערוצו", ושניהם חייבים לעמוד בנורמה החוקית.
מיגור התופעה, שאינה מוגבלת לעולם הבידור, מחייב פעילות רבת ענפים. המשטרה היא גורם מרכזי. בתי המשפט, המתייחסים לעבירות כספים בסלחנות ומאפשרים סחבת ומעודדים עיסקות טיעון של פרקליטות מוכת ליאות, צריכים להתעשת. אם יטילו עונשים של ממש בזמן קצר, תתחזק ההרתעה.
חשוב מכל ליצור נורמה שאנשים יתביישו בהילכדם בעבירות פיננסיות. כשזה יקרה יהיה מספיק כסף בידי הממשלה לממן את המחאה הציבורית, וייוותר עודף.