ההזדמנות של הרפובליקנים

במהלך 66 השנים שחלפו מאז השבעתו של הארי טרומן לנשיא, בעקבות מותו של פרנקלין דלאנו רוזוולט, הצליח רק נשיא דמוקרטי אחד - ביל קלינטון - להשלים שתי תקופות כהונה מלאות. קנדי, שנרצח כידוע, לא זכה אפילו לסיים את תקופת כהונתו הראשונה. טרומן וג'ונסון, שהסתבכו במלחמות לא פופולריות בקוריאה ובווייאטנם, החליטו לפרוש ולא לנסות להיבחר שוב. ואילו קרטר, שלמרות המשבר הכלכלי החריף והחולשה שהקרין מול האתגרים מבית ומחוץ, החליט להתמודד שוב ב-1980 והובס על ידי רייגן הרפובליקני.

היום, על רקע טיפולו הכושל של אובאמה בסוגיית תקרת החוב הלאומי והשאלות שמתעוררות לגבי מידת יכולתו להנהיג את האומה האמריקנית בעידן של מצוקה כלכלית, נפתח חלון הזדמנויות עבור המפלגה הרפובליקנית. נשאלת השאלה אם תשכיל המפלגה לגייס משורותיה את המועמד שיצליח לחולל מהפך בבחירות ב-2012. ההיסטוריה הפוליטית של ארה"ב מצביעה על כך שהמפתח לניצחון טמון באופן מסורתי ביכולתו של המועמד לפרוץ את מחסומי המגזר, המעמד, הבסיס האתני המוגדר והקו האידיאולוגי, וכך לפנות למגוון רחב של קהלים. ב-1964 התרסקה מועמדותו של הסנאטור הרפובליקני בארי גולדווטר משום שהיה נוקשה מדי. גורל דומה היה מנת חלקם של מועמדים דמוקרטים שנתפסו בציבור כבעלי השקפות ליברליות טהורות מדי (ג'ורג' מקגוורן ב-1972 וולטר מונדייל ב-1984).

גם היום כוללת המפה הרפובליקנית כמה דמויות המרוחקות מרחק רב מן המרכז הפוליטי. שרה פיילין ומישל בקמן, המזוהות עם תנועת מסיבת התה, משקפות גישה אידיאולוגית צרה ונוקשה. התנגדותה הנחרצת של תנועה זו להעלאה כלשהי במיסים במהלך המשבר של תקרת החוב - התנגדות שעוררה ביקורת לאחר שתרמה להורדת דירוג האשראי של ארה"ב - צפויה להפוך כל מועמד מטעמה או בחסותה לקוריוז מביך. אם לא מתוך מחנה מסיבת התה תבוא הישועה עבור הרפובליקנים, היכן ניתן לזהות אופציה טובה עבורם?

בשלב זה, לפחות, מצטייר מושל מסצ'וסטס לשעבר מיט רומני כמועמד הרפובליקני המבטיח מבחינת יכולתו לגבש סביבו תשתית ציבורית רחבה של תמיכה. דווקא על רקע אישיותו האפרורית והבלתי כריזמטית, ולנוכח התווית שהודבקה לו כטכנוקרט ענייני ויעיל, נראה רומני כמי שהולם את הנסיבות החברתיות והכלכלית הנוכחיות. העובדה שלא היסס לשבור את הטאבו מבית היוצר של תנועת מסיבת התה ושל הנשיא בוש, ולא היסס להעלות מיסים במסצ'וסטס כאמצעי לכיסוי גירעונותיה התקציביים (ואף יזם רפורמה מקיפה בביטוח הרפואי), הופכת איש פרגמטי זה לאופציה מבטיחה עבור הזרם המרכזי של המפלגה, וייתכן שגם עבור מצביעים עצמאיים. העובדה שרומני עשה חיל בעסקיו בתקופה שבה נמצא מחוץ לחיים הפוליטיים, ושלזכותו ניסיון ניהולי עתיר הצלחה במגזר הפרטי, עתידה להוסיף לו נקודות זכות רבות. אף שרפורמת הבריאות המקיפה שהוביל במדינתו מחד גיסא, ודימויו הציבורי כשמרן בעירבון מוגבל מאוד מאידך גיסא, עלולים להקשות עליו לגייס את תמיכת הגוש האידיאולוגי שבמפלגה, וגם היותו מורמוני עלולה להרתיע מצביעים, מבחינת אובאמה מדובר ביריב מסוכן. נוסף על רומני, דרך לאחרונה גם כוכבו של מושל טקסס (שירש בתפקיד זה את ג'ורג' בוש הבן), ריק פרי, שהכריז על מועמדותו. כמו רומני, מדובר במנהל מוכשר ובעל הישגים, בייחוד בתחום שיפור מצב התעסוקה בטקסס. עם זאת, אין להתעלם מכך שמוטת כנפיו האלקטורליות קצרה מזו של רומני, שכן פרי משתייך לזרם האוונגליסטי ועמדותיו בסוגיות חברתיות וערכיות שמרניות בתכלית. אין פלא, אפוא, שתמיכתה של תנועת מסיבת התה במועמדותו מובטחת. השאלה היא אם תמיכה זו תהיה עבורו נשיקת מוות.

במילים אחרות: אם יעלה בידיו של פרי לזכות בכרטיס הרפובליקני בחסותו של המחנה השמרני-נוצרי, עלול הדבר להיות ניצחון פירוס, שבדומה למועמדות של בקמן יבטיח עבור אובאמה את הנשיאות לארבע שנים נוספות, גם לנוכח חולשותיו.