פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לקראת ספטמבר: לסכם עם האמריקנים

      אין כל חדש בעובדה שהדרך היחידה להגיע להסכמה עם ארה"ב על נוסחה מדינית משותפת כבסיס לחידוש המו"מ עם הפלשתינים ולמניעת הכרזה חד-צדדית היא בהתייחסות לשני הנאומים שהנשיא אובאמה נשא במאי, זה שבבית הלבן וזה שבפני ועידת השדולה הפרו-ישראלית איפא"ק. בנאום הראשון, כזכור, דיבר הנשיא על קווי 67' עם "חילופי שטחים מוסכמים" כנקודת המוצא. בנאום השני, בעקבות עמדתו הנחרצת של ראש הממשלה, שונה הנוסח: המשפט הפותח היה שישראל והפלשתינים ינהלו ביניהם מו"מ על גבול שיהיה שונה מזה שהיה קיים ב-4 ביוני 1967 (אובאמה לא דייק, כי לא היה קיים אז גבול אלא קו שביתת נשק זמני). "שונה" היא, אם כן, מילת המפתח. זאת ועוד: הוא הזכיר, כמו הנשיא בוש לפניו, את השינויים הדמוגרפיים שחלו מאז 1967 וכן את הצורך בגבולות בטוחים לפי החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, החלטה שהערבים מנסים לסלף כאילו היא חייבה את ישראל לסגת מכל השטחים.

      המגעים שהתנהלו בשבועות האחרונים בין נציגי ישראל לבני שיחם האמריקנים התמקדו בשאלה כיצד לסדר מחדש את הקוביות השונות בנוסחה, נוסף על כמה נושאים חשובים אחרים בנוגע להיותה של ישראל מדינת הלאום היהודי, וכיוצא בכך.

      לא חל שינוי בצד הפלסטיני

      בצירוף מקרים התפרסם לאחרונה חלק מיומנו האישי של דן מרידור מאותה ועידת קמפ דיוויד אומללה בשנת 2000, שהתכנסה ביוזמת ראש הממשלה דאז אהוד ברק. זו ועידה שחשוב לזכור כי ניסו להגיע בה להסכם, וכשלו. יומן מרידור העיד באופן הברור ביותר על קיצוניותם של האישים הפלשתינים השונים שהשתתפו בוועידה, ואלה הרי אותם אנשים שמנהלים את המערכה הפלשתינית גם עכשיו: אותו אבו מאזן, אותו עריקאת, אותו עבד ראבו. התבטאויותיהם, אז כמו עכשיו, מאשרות למעלה מכל ספק את סירובם העיקש והיסודי ביותר, הטבוע עמוק בתודעתם, להכיר בזכויות העם היהודי בארץ ישראל, בקשריו ההיסטוריים, הרוחניים והעובדתיים עם ירושלים בכלל והר הבית בפרט. במיוחד בלטו ההתבטאויות בעניין ה"פליטים". לא על חזרתם של אלפים בודדים דיברו, אלא על מאות אלפים, ולפי דברי אחד הנציגים הפלשתינים, על "מיליונים". והמטרה ברורה: להביא לחיסולה של מדינת ישראל. אם לשפוט לפי הנאומים שהושמעו השנה ביום הנכבה ובהזדמנויות אחרות, לא חל מאז שינוי כלשהו בצד הפלשתיני. לפיכך, שום נוסחה, גם לא זו שישראל וארה"ב כנראה הסכימו עליה, לא תביא את הפלשתינים למו"מ אמיתי לשלום.

      ובכל זאת, ההבנות שהושגו עם האמריקנים חשובות. לא רק מפני שהדבר מצביע (אף שלא בצורה מפורשת) על כך שהממשל מקבל את הגישה שהיתה בבסיסו של "מכתב בוש" לגבי הגבולות העתידיים וגושי ההתיישבות. גם מפני שהדבר עשוי להגביר את הסיכויים לשיתוף פעולה מדיני וביטחוני בין ארה"ב לישראל בשנים הקרובות, ובייחוד בשנה וחצי הבאות. וזו תקופה קריטית הן בגלל היוזמות הערביות באו"ם, הן בגלל איראן, הן בגלל הנעשה במזרח התיכון והן בגלל תמונת המצב הפוליטית בארה"ב עד תאריך נובמבר 2012 ואולי אחריו.