המספרים לא חשובים. בין שבמוצאי השבת שעברה מחו ברחבי הארץ 300 או 200 אלף איש, ובין שאתמול בבאר שבע היו מעט מדי או פחות מדי לפי הציפיות המוקדמות - בשבועות האחרונים אנו חוזים באחת מתצוגות הכוח המשמעותיות שהפגין הציבור הישראלי מאז היווסדה של ישראל. העם דורש שינויים, וממשלתו חייבת להידבר איתו.
ראש הממשלה ושריו רוצים לפתור את הבעיות אשר בשמן יוצא העם לרחובות, אבל הם שוכחים לעשות את הדבר החשוב ביותר בדרך לפתרון: הידברות. הקמת ועדות והצגת פתרונות - טובים ככל שיהיו - אינן מספיקות.
ההנהגה חייבת לדבר עם ההמון, לאפשר לו להיות חלק מתהליך גיבוש הפתרונות, לשתף אותו בתהליך.
נכון אמנם שמנהיגי המחאה נראים כמי שלא יודעים בדיוק מה הם רוצים בסוף הדרך. ודאי שהיו להם הצהרות ילדותיות בתחילתה, כמו הדרישה למשא ומתן מול מצלמות עם ראש הממשלה. נכון גם שאין להם, מעצם היותם מוחים ולא מקבלי החלטות, ראייה אסטרטגית כלל-לאומית לגבי מצבה של ישראל.
הרוב כבר אינו דומם
אבל כל זה לא מצדיק את הריחוק ההולך וגדל בין ההנהגה לעם. המחאה הזו אינה "שטויות", כפי שצוטט שר החוץ אביגדור ליברמן. המפגינים גם לא באים להפגנות רק בגלל האמנים שמופיעים בהם, כפי שצוטט בכיר מהליכוד. האוהלים בשדרות רוטשילד בתל אביב אינם "שם כדי להיות שם", כפי שצוטט נתניהו.
במקום להזכיר שוב ושוב את חוזקה וחסינותה של הקואליציה, ההנהגה צריכה להתקרב לעם, לשמוע אותו, "לספור אותו". חסינותה ויציבותה של הקואליציה, כאשר רחובות ישראל שוצפים וגועשים, אינן סיבה לגאווה - כפי שמציגים זאת חלק מהנהגת המדינה - אלא תעודת עניות.
התקשורת העולמית המסקרת את המתרחש בישראל שואלת אם המחאה כאן דומה למה שראינו בעולם הערבי בחודשים האחרונים ולמה שראינו בלונדון בשבוע שעבר.
ההבדלים בין המחאה שלנו למחאות שם רבים. ההבדל הגדול ביותר הוא, כמובן, שבארצות ערב היו, ויש, משטרים לא דמוקרטיים, שבהם ההנהגה מרוחקת מהעם ואינה קשובה לו. כאן הדברים אחרים, כמעט הפוכים, וכתוצאה מכך ממשלות קמות ונופלות בשנים האחרונות בקצב לא סביר. ובהבדל בין האלימות שהתפשטה ברחבי בריטניה למחאה הלא אלימה אצלנו אפשר רק להתגאות. אבל זה לא אומר שהממשלה יכולה לזלזל במוחים.
המחאה הנוכחית לא נועדה להחליף משטר או להפיל את הממשלה, אבל ככל שעוברים הימים כך ההנהגה הישראלית מדברת ומתנהלת כמנותקת מהעם. התנהגותה, כמה אבסורדי, מלבה את אש המאבק החברתי. גם אם כוונותיה טובות, גם אם היא רוצה לשנות ולהשתנות בהתאם לדרישות - היא דווקא מתרחקת מהעם.
הדרך למציאת הפתרונות עוברת בשיח אמיתי עם העם; לא להנחית עליו פתרונות אלא לעשות זאת יחד איתו. לממשלה אין כל בעיה לדבר עם קבוצות הלחץ החזקות, עם אידיאולוגים קיצונים ועם בעלי הממון. עכשיו עליה לדבר גם עם הרוב, שסוף סוף כבר אינו דומם.