מנרה כבר לא קיבוץ

"שועלים" - כך מכנים חברי קיבוץ מנרה את החברים הוותיקים, הזקנים. "השועלים האלה הקימו פעם קיבוץ והדהימו את כולם", אומר חבר קיבוץ. "עכשיו, הם מסדרים לעצמם מושב. הם יקבלו נחלות ויסדרו את הבנים שלהם. מי אמר שהחוכמה נעצרת בגיל מבוגר? היא רק משתבחת".

על רכס רמים בהרי נפתלי, בגובה 888 מטר, נמצא קיבוץ מנרה. עמק החולה פרוס למרגלותיו, החרמון והרי הגולן מתנשאים למרחוק, אבל הקיבוץ לא מצליח להתרומם ולמשוך אליו משפחות וצעירים. אף לא בן משק אחד חזר לבנות את ביתו במעלה ההר. בקיבוץ המזדקן נותרו רק המבוגרים והקשישים, שהחליטו להפוך אותו למושב, לחלק את השלל, ולנטוש סופית את הדרך האידיאולוגית.

הקיבוץ מונה כיום 220 נפש. 77 חברים בלבד, השאר תושבים. הגיל הממוצע בו הוא 64, ויש בו רק 10 ילדים. חדר האוכל וחדרי הילדים כבר נסגרו מזמן, אבל יש בו מכולת שמופעלת על ידי מפעיל חיצוני. בתי הכפרים של לבנון נראים קרובים, ומטעי הדובדבנים, השזיפים, התפוחים והנקטרינות מפיצים ריח בכל שבילי המשק, שנראים די ריקים.

הם החליטו להפוך למושב ורואים את ההחלטה כדרך הנכונה לשרוד, ו"לחלק את השלל הכי מהר שאפשר". "תראה", אומר אחד הוותיקים, שמעדיף להישאר בעילום שם, "לא היינו הרבה, אבל היתה כאן רוח קרב. הרגשנו שליחות, והמצב הביטחוני ליכד אותנו. עסקנו בקשיים הביטחוניים, אולי שכחנו בדרך את הצעירים. לא השכלנו להבין שצריך לפתות אותם, למשוך אותם לכאן בחזרה אחרי הצבא. היינו צריכים להציע להם מסלול לימודים אטרקטיבי, מגורים ותנאים שיהיה שווה לבוא בשבילם, ולפי התוצאות זה לא קרה. ככה זה הידרדר עד שהבנו שרק אם נהפוך למושב, נוכל למשוך אותם לכאן".

בשנים האחרונות נעשו במנרה שני ניסיונות לבנות הרחבה למשפחות צעירות, להחזיר את בני המשק הביתה, ולהזרים דם חדש ויצרני למקום. כלום לא צלח. אחד מחברי המשק מספר שאפילו "ילד אחד של הקיבוץ" לא נרשם, והכל פורק. בתי הילדים נסגרו ואפילו את החגים כבר עושים במשותף עם קיבוץ משגב עם הסמוך, כדי שמספיק חברים מבוגרים יניפו את המגל בשבועות או ינופפו בדגלי העצמאות.

פנחס "פינקה" רוזנפלד (86) הגיע למנרה ב?1946, שלוש שנים אחרי עלייתה הרשמית לקרקע. "תמיד היינו פה מעטים, אך מאוחדים. אנחנו נטענו פה כעובדי קק"ל את כל העצים, הצמחנו פה קיבוץ וחברה טובה. לא היה לי קל עם ההפרטה, אבל אני הולך עם השינוי הזה", הוא מספר.

פינקה, שהיה גם מזכיר הקיבוץ בעבר, תמך בהחלטה להפוך למושב. הוא מתיישר בכיסא שלו ומסביר: "זה לא יהיה מושב אלא רק בהגדרה. אין כאן מספיק צעירים, וזה ייתן לי אפשרות לתת לילדים שלי מגרש או נחלה. ברור שזה היה לי קשה, אבל הגיעו לכאן עורכי דין ושיכנעו אותנו. נמשיך להיות קיבוץ, מנרה לא ימות לעולם, כל המטעים יהיו משותפים, וזה רק ייתן לנו זכויות טובות כמו של המושבניקים. אנחנו במצב כלכלי טוב, שנים שלא היתה כאן עזיבה. לכל אחד יש רכב. עכשיו גם יבואו יותר משפחות ויהיה כאן יותר שמח. היינו ונשארנו אנשים טובים וצנועים, וגם כל הסיפור הזה של המושב לא ישנה אותנו".

קיבוץ נטור שברמת הגולן שנשאר רק עם 17 חברים הוא היחיד בתנועה הקיבוצית שכבר השלים מהלך דומה, והיום יש בו כבר 50 משפחות ורבות אחרות ממתינות בתור. במנרה מקווים להעתיק את ההצלחה ולהחיות את הקיבוץ הדועך.

אחד מחברי המשק שלא מדור המייסדים מסביר. "בהתחלה חשבתי שזה מפתיע שדווקא הוותיקים החליטו להפוך אותנו למושב. אחרי זה הבנתי שמי שמוותר על חדר האוכל, נותן את כל המבנים הציבוריים להפעלה חיצונית, שלא יתפלא שבסוף מתערבב לו כאן מושב. אולי דווקא הם, כמו פעם, מובילים את השינוי ואחרי שהקימו קיבוצים כי ראו והבינו את הנולד, רק הם יכולים להבין עכשיו בחוכמה ששינוי תפיסה ייתן עוד כמה שנים לחיות כמו בני אדם".

ההחלטה להפוך למושב נודעה גם לבנים הצעירים של הקיבוץ. אחד מהם, כיום תושב המרכז, אומר שעכשיו הוא מתחיל לחשוב ברצינות על חזרה לקיבוץ. "עד עכשיו לא היתה לי שום סיבה הגיונית לחזור למנרה. אין צעירים בגיל שלי, זה הרגיש לי בודד, רחוק, אפילו קצת עצוב. לא רוצה לחפש פאבים במרחק חצי שעה, לא רוצה לגור בחורף במקום כזה קר. לקנות בית במיליון שקלים או אפילו קצת פחות אני יכול גם במקומות יותר אטרקטיביים. עכשיו, אם הקרקע לא תעלה לי, אם אני אוכל לקבל מגרש ולבנות, זה כבר סיפור אחר".

ולודיה לייקין (51) הוא מנהל הקהילה שהגיע לישראל מלנינגרד בשנות ה?90 והשתלב היטב במנרה. הוא אומר שהקיבוץ במצב חברתי וכלכלי טוב, והמצב הביטחוני שקט מאי פעם. "פעם ישבו כאן כל הזמן במקלטים, היתה תחושת פחד. היום, אחרי מלחמת לבנון השנייה, הכל השתנה. חדרי האירוח מלאים, יש לנו את הרכבל בצוק מנרה, ומי שבא לפה קשה לו להיפרד בגלל הנוף, האוויר, האנשים הטובים. הקיבוץ הזה תמיד היה קטן, אז פוטנציאל החזרה של בנים גם יותר קטן. אין ספק שאנחנו נאבקים בתדמית של המרחק, הדימוי הביטחוני הבעייתי ועוד".

רחל יעקב, אחותו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, בת 86 ונראית עדיין במיטבה. ביתה צנוע, מרוהט בפשטות, נקי ומזמין. רפי בעלה ישן בחדר הסמוך, היא עדיין נפעמת כשהיא מדברת על הקיבוץ שהקימה. "גרנו פה באוהלים. אחרי זה הביאו צריף פח אחד למטבח, צריף עץ לחדר האוכל", מספרת יעקב.

"באתי מתל אביב והקיבוץ היה בשבילי הגשמת הציונות", היא ממשיכה. "מי שלא אוהב את המקום, לא יכול לחיות פה. נהרגו הרבה חברים מהפגזות, נפלו במערכות ישראל, ויש קשיים בתעסוקה בגלל המרחק מהמרכז. האיש שלי, רפי, תמך מאוד בשינוי ובהפרטה של הקיבוץ. אני לא התלהבתי בהתחלה, אך לאחר מכן תמכתי ואני חושבת שעשינו את זה בצורה טובה מאוד".