רשות השידוך

צפוף שם, בוורידי הרווק הדתי. בין כדוריות לבנות לאדומות מצטופף כל העולם ובעלה: אמא, שכבר תפרה ופרמה 200 שמלות ליום הגדול; אב נבוך ומתפלל; החברים של ההורים, מלוכסני מבט ומסוכני לשון; החבר הטוב שכבר יש לו שלושה ילדים; והחבר'ה מבני עקיבא, כולם עם משכנתא ומיטה יהודית. עוד נצפו שטים בוורידים: הציפיות, המוסכמות, האיסור על מגע מיני לפני החתונה, הביציות האוזלות, הנשמות הטהורות, הקהילה הלוחצת, הסידרה בטלוויזיה, המאמרים בעיתונות, וכמובן, בית הכנסת, ששום וריד לא שלם בלעדיו. שדכן משרדי ענקי מוצב על שולחן העבודה של הציבור הדתי, והוא בא לתת עבודה. בעמותת "י??ש?פ?ה" (תיכף הסברים על השם המזעזע) גייסו לאחרונה 700 מתנדבים למיזם ההיכרויות הגדול ביותר בתולדות המין האנושי. גם אותי הסכימו לקבל.

מתיחת קווים בין חצאי נשמות היא מלאכה עתיקה. הראשון שאמר "יש לי מישהו להכיר לך" היה אליעזר עבד אברהם שחיפש כלה ליצחק. אחריו הונפקו השדכניות עם השומה. בעיירות פולין ותוניסיה השיטה היתה "הוא בן - היא בת - דחיקת מרפק". זה תמיד עבד. אחר כך הומצא הדשא בקמפוס, הפיק?אפ בר, מארק צוקרברג - והשדכן הלך וצלע לבדו אל האופק. הדתיים נשארו עם בעיית הרווקות, ובניגוד לחרדים - ללא האיש הזר בעל שלושת הסנטרים שיקשור את החוטים הפרומים. מצד שני, בנים ובנות לא מעורבים אצלנו בשייק אחד כמו במגזר החילוני, וכמחרבי מסיבות - אין אצלנו מסיבות. בטח לא כאלה שאפשר להכיר בהן גבר גבוה, פנוי וירא שמיים. מצד שלישי, אנחנו מאוד רוצים להתחתן. כמעט כל דתי שעבר את גיל הבלות (24) מעיד על רצונו "לבנות בית" - ההגדרה המגזרית לחופה רקומה ומעגלי הורה בגן הפיקוס - ומוכן להשקיע הרבה כדי להגיע אל היעד.

מגיל אפס עד גיל 25 נמצא האדם מזן דוסינומוס בחממות שמגדלות נשואים. הבת שלי, בת שבעה חודשים, שומעת ממני פעם ביום שזה בסדר להתפשר, שלא תהיה בררנית, שיפה לה לבן. ההורים, החברה הדתית, מוסדות החינוך - כולם מתקינים לך בראש תוכנת דוס תומכת חתונה. נשוי הוא המצב האידיאלי ואליו יש לשאוף, בעוד הטיפוס הלא נשוי נמצא בהמתנה. עד סוף התואר הראשון יעברו מרבית הרווקים הדתיים טרנספורמציה מבורכת בסטטוס האישי. אלה שלא, יעזבו בדרך כלל את בית ההורים לדירת שותפים שבה יבוססו בחיי רווקות שאחריתם מי ישורנה. בירושלים ובגבעת שמואל משגשגות ביצות מוצלחות למדי שכאלו, של בני 30 פלוס שמאסו בלחץ האטמוספרי להתחתן ומצד שני מתים להתחתן, וארגונים דוגמת ישפה מבקשים לסייע להם להיחלץ מן המצר.

כחצי מיליון פנויים ופנויות בני 39-25 מסתובבים במגזר היהודי במדינת ישראל, יותר מעשירית מהם משתייכים למגזר הדתי?לאומי: כ?60 אלף בנים ובנות שוורידיהם מתפקעים ממשפחה וחברים. ההנחה השכיחה היא שבנות המגזר דורשות בחור בר השגה. דהיינו: ערימת הבנות הרווקות מתגבהת והולכת בעוד המיועדים נעלמים בבולענים או נהרגים במלחמות. בכנס השדכנים אני כמעט מתפתה לעמוד על הבמה ולצעוק: "יש לי מהנדס בן 32 במצב טוב", ומדיחה את הרעיון מחשש מוחשי למוות בדריסה. אחר כך יסבירו לי באותות ובטבלאות שבניגוד להנחה המקובלת, יש בכלל יותר בנים עם טבעת בכיס מאשר בנות עם הינומה מקופלת בארנק. איפה הם, אני שואלת, ובתגובה מקבלת הפניה להפגנת הרופאים המתמחים. רק תבואי עם פנקס, הם מזכירים לי.

חודש תמוז, ירושלים, בוקר. כמה מאות נשים וחמישה?שישה גברים יושבים בהשתלמות לשדכנים החדשים, "כנס חירום", אם תרצו, ורושמים מפי הדוברים את כללי הזהב לשדכן המתחיל: דיסקרטיות, שירות אישי, כל אחד הוא פוטנציאל, ליווי עד החתונה. מוקדם יותר הוצאתי מארוני את מטפחת היאכנע המחרידה ביותר שמצאתי, כיאה לשדכנית, ועתה אני נבוכה לגלות סביבי המון צעירות אופנתיות, חלקן בראשים גלויים. אחרי קמפיין מאסיבי בעיתונות הדתית ("יש לנו טבעת, אין לנו זוג") הצליחו נכבדי המגזר לגייס סיירת מגוונת למדי של שדכנים מודל 2011, רובם צעירים מעודכנים ונעימי מבע. המטרה: ייבוש ביצות הרווקים הסרוגים. האמצעים: ארגון משוכלל שהעתיק את מודל השליחים של חב"ד אל מירוץ השליחים בדרך לבופה בחוות רונית, פלוס תוכנת מחשב די פרימיטיבית, פלוס המוני עיניים פקוחות.

ישפה היא אחת מאבני החושן וגם שמו של הארגון ההיפראקטיבי לחיתון רווקים. להורים של התורם הראשון שלהם קראו ישראל ויפה. האותיות הראשונות של ישראל והאותיות האחרונות של יפה יצרו, בהברקה חד?פעמית, שם שאף אחד לא יודע עד היום איך הוגים אותו ויש לו סקס אפיל של יעה. עצם השם המוזר היא דרך מעניינת לגרום לרווקי המגזר להתחתן, ומהר, רק לא להירשם במשרדי ישפה. איך שלא אומרים את זה.

כך או כך, היום רשומים במאגר שלהם 1,700 רווקים סרוגי כיפה ו?2,200 רווקות עם קוקו וסרפן. אחד מכל 15 שנרשם - התחתן דרכם. חיים פלק, יושב ראש פרויקט החתונות, איש רב פעלים וחייכן קיצוני, מגדיר את המאגר: "4,000 לקוחות לא מרוצים. עד שהם לא מתחתנים אנחנו לא מרוצים והם לא מרוצים". מאחורי הגב שלו במשרד יש עשרות תמונות חתונה של הלקוחות שכן יצאו מרוצים. כשאני מבקשת להצטרף אל שורות השדכנים המתנדבים הוא מזהיר: "לפעמים יעליבו אותך בטלפון, יצעקו עלייך, יתקשרו אלייך להתלונן, אבל זיכרי שאת חלק מתהליך קדוש ועדין. כשאני מקבל טלפון כמה דקות לפני שבת אני מתחיל לרקוד כי אני יודע שיש שידוך חדש. את חייבת לסגל התבטלות מול רצון המשודך, לא להגיד לו מה טוב לו, לא לחנך אותו".

הכנס הומה אדם. "דרכנו על עצב רגיש", אומר לי פלק ומצביע על מאות המשתתפים שהגיבו לקריאה "להשתתף במהפכה החשובה הזו". על הבמה - זוג מנחים שהשתדך דרך ישפה לפני חצי שנה, וחבר הכנסת אורי אורבך, שניסח להם את הסיסמה "שאל את מי שכבר נישא", ומעורב גם הוא בניסיונות ייבוש הביצות. "המשפחה נמצאת תחת מתקפה. יש בוז כלפי מוסד הנישואים. אנשים מתחתנים בעיתון ומתגרשים בטלוויזיה", אומר אורבך. "הבעיה היא לא הרווקות המאוחרת אלא הבדידות המוקדמת. זוהי מחלה של דור".

אני מתיישבת במקום פנוי, מוציאה חוט ומסרגה ומאזינה למנכ"לית ישפה, שירת מלאך. קראתם נכון את השם. לפני החתונה קראו לה שירת ב??ר?א?לי, אלא שמלך מלכי המלכים, משדך המשדכים, סידר לה בעל עם שם משפחה הולם. אסור לה לצעוק, בטח לא עם שם כזה, ולכן היא מוליכה אותנו במילים רכות ברווח שבין הגבר לשדכנית: "לא להטיף מוסר. להגיע לשיחה עם מועמד באנרגיה חיובית. זיכרו ששפע פנימי מוליד שפע חיצוני". אחר כך, נאמנה לקול הפעמונים ולשם המחייב, היא מחדירה רוח קרב בקהל המנמנם: "אנחנו חלק מסיירת שיוצאת לפעולה. יש לנו אחריות עצומה, מדובר בשותפות במעשי הקדוש ברוך הוא. ואף אחד לא אומר שזה קל. על ביטוח רכב לשנה קשה להתחייב, אז על חתונה? קשה זיווגם של ישראל כקריעת ים סוף".

"הכלי המרכזי שלנו הוא האוזן", מסביר לי פלק כשאני שואלת אם חוץ מיצר חטטנות אני זקוקה לעוד משהו כדי להוסיף "היכרויות - סודיות מובטחת" לכרטיס הביקור שלי. "אוזן וכתף. תקשיבי למועמדת שלך, תיפגשי איתה, תשמעי מה החלומות שלה". מנגד, ארגז הכלים של המשודך כולל רצון טוב - לא משדכים ללא ידיעת המועמד - ו?250 שקלים דמי הרשמה סמליים (עיקר תקציב ישפה מתרומות). הקנדידט לחופה ממלא שאלון מפורט ומוזמן לפגישה עם מראיינת מתחום הפסיכולוגיה, שממלאת דו"ח על מאפייני האישיות של התכשיט הניצב מולה, ככל שאפשר לאבחן בשעתיים. השאלון והדו"ח מוזנים לפרופיל המועמד בתוכנת המחשב הנגישה רק לשדכני הארגון, וכל אחד מהם יכול לשוטט במאגר, לגזור שדות (גיל, רמה דתית, השכלה), לקרוא פרופילים ולהרכיב את הפאזל.

משהו כאן נשמע לי מוכר. הרי דברים כאלה לא הומצאו על ידי דודים מודאגים עם כיפה וזקן אלא בקעו מכף ידו של האינטרנט ברגע שנולד. אתרי הדייטים מלאים בשאלונים ובפרופילים - למה צריך שדכן? כאן יש מעורבות של אדם שלישי, מסבירים לי המומחים של ישפה, והאדם הזה קורא סיפור אישי, לומד על קווי האופי, על סגנון משפחת המוצא, ומפעיל היגיון בריא.

"התחלנו לפני עשר שנים כבית חרושת להצעות. אדם נרשם וזורקים לו הצעה", מספר פלק. הכל היה טוב ויפה, עד ששוב - שימו לב, זה הופך לשיטה - הגיעו תורמים. הם חגגו 25 שנות נישואים וביקשו לתרום 25 אלף דולר שיוקצו להקמת מחלקה לייעוץ ולליווי רווקים. "היינו בנקודה פרדוקסלית. האנשים שאנחנו רוצים שיבואו להירשם אצלנו לשידוכים לא רצו לבוא, כי דווקא הם משופעים בהצעות. פתאום, כשפתחנו את מחלקת הייעוץ נדהמנו לגלות תור ארוך של אנשים 'שווים' שהבעיה שלהם היא שיש להם הרבה הצעות והם לא יכולים להחליט".

מחלקת הייעוץ מונה פסיכולוגים ויועצים מקצועיים שפותחים את דלתם לרווקים בעלות מסובסדת. התברר שזה הכלי היעיל ביותר לניעור אלו שרווקותם אומנותם. ישפה גם מלווה זוגות בתחילת דרכם על ידי יועצת זוגית ומשפחתית שמסייעת להם "לעבוד על הקשר". ורדה רזיאל?ז'קונט, גירסת ההתנחלויות.

העמותה הוקמה בשנת 2000, כשהנהגת הציונות הדתית גילתה שכבר לא מתחתנים לה. בארסנל שלהם: קורסים לבניית קשר זוגי, סדנאות לקבלת החלטות, ימי עיון לזוגות מתלבטים, שבתות פנויים?פנויות, ערבי היכרות והרבה חומר ל"סרוגים". למעט כמה בעלי תפקידים בשכר, כל מאות הפעילים בעמותה הם מתנדבים, העוסקים בהתאמת בני אדם כתחביב. הם אחראים, למשל, לשידוך של אישיות ציבורית, אדם בעל תפקיד מוכר, אלמן בן 63. קבוצות מיוחדות כמו גרושים, חוזרים בתשובה, נפגעי נפש ובעלי מוגבלויות מקבלים מענה מיוחד. המחלקה לאלמני טרור ומלחמה בראשות שולי מועלם הולידה כבר כמה וכמה חופות, ובהן זו של דוד חתואל, שאיבד את רעייתו וארבע בנותיו בפיגוע רצחני בציר כיסופים.

ובשורה למחפשים: הם עובדים עם רשתות שידוכים של קהילות יהודיות בעולם - מרצה ישראלית בכירה השתדכה דרכם לאיש עסקים אמריקני, עורך דין ישראלי צעיר בנה קן עם יהודייה משווייץ. גם אתם יכולים.

השדכנים החדשים בכנס החירום נרגשים. זמזום כוורות נח על האולם. לידי יושבת ד"ר חגית אדלר?כהן (28), סטאז'רית לרפואה, שאין בה גרם מהשדכנית של העיירה. שיער פזור, חולצה אדומה. "את בעלי שידכה לי חברה של אמא שלי, הכי דודה של בית כנסת", היא מספרת, "בהתחלה כעסתי, היא כמעט לא הכירה אותי. אבל היא התעקשה, ושלושה חודשים אחרי הדייט הראשון התארסנו". אני שואלת אותה מה צריך שדכן והיא מרימה את הראש מהלפטופ, "צריך לזכור שאנחנו רק שליחים של הקדוש ברוך הוא, להסתכל בלונג שוט. אין לנו זכות לפסול מישהו בשביל מישהו אחר, וגם לא לאלץ בכוח לפי מה שנראה לנו מתאים. בעיקר צריך להפעיל מחשבה, כל הזמן לחשוב". אני חולקת איתה תפוחים חתוכים. כיאה לשתי שדכניות, הם גם מקולפים. "אני התחתנתי בגיל 25 ואני זוכרת את הלחץ שהיה", היא מספרת. "הייתי כבר שנה רביעית בלימודים, רציתי להתחתן ואמא שלי השתגעה מלחץ. אם היו אומרים לי שאתחתן בגיל 27 הייתי מקבלת את זה בשמחה, אבל יש פחד ברקע, שאתה פשוט לא תמצא".

לא נעים לי להגיד לה שמעולם לא הייתי רווקה, פשוט לא יצא לי, אז אני עוברת לדבר על הקושי בחיבור בין אנשים. אדלר?כהן מסכימה: "אחת הבעיות היא גוני הגוונים במגזר. כל אחד רוצה את התת?ז'אנר שלו. מתנחלים, גושניקים, בנישים, לייטים, ברסלבים. הזוג עוד לא יצא לדייט ראשון והיא כבר צריכה להודיע איזה כיסוי ראש יהיה לה". "שידוכים זה עולם של מסתורין", מטעימה שרה רייכרד מפתח תקווה, שדכנית מתחילה, שגמרה לחתן את הילדים והחליטה לחתן את ילדי השכונה. "אין בזה כללים. יש הרבה הפתעות. אנשים מצהירים שהם מחפשים משהו אחד, ומתחתנים עם משהו אחר לגמרי. הרבה פעמים אני מציעה זוגות שלכאורה מה הקשר, ובסוף - תוך חצי דקה יש קשר". גם הבת שלה, רעות (25), הגיעה להשתלמות במטרה לשדך כמה שיותר: "כולם מחפשים, מתעסקים עם זה. הכנס הזה לא מופרך. זה הדבר הכי בוער אצל החבר'ה".

לצידם עומדת רג'ין שטרום?מאייר מרעננה, מתורגמנית ועידות. כמו הראש של שרה, גם שלה אינו מכוסה. איפה לוק השדכנית? "אני מחכה שאחד ההורים של השידוכים שלי יקנה לי מטפחת אדומה", היא צוחקת.

בהפסקה, כוסות מיץ פז בידינו, השדכניות משוות איקסים על החגורה. כל שלושה שידוכים מוצלחים נחשבים ביהדות לכרטיס כניסה לגן עדן. לי יש אחד שהצליח. הסטנדאפיסטית הדתייה (המשובחת) צופיה לקס דחקה כבר תריסר אנשים זה אל זרועות זה, שש חופות, מה שהשאיר אותה עם דאבל צ'קינג לעולם הבא. גם את פה? אני מסמנת לצופיה בגבות שואלות והיא משיבה לי בשאלה זהה. איך עושים את זה? "לבנות אני צריכה להזכיר שהן לא חיות על הסט של 'בזמן שישנת', ולבנים צריך להזכיר להתקלח, לשים דאודורנט, להביא ארנק לפגישה ולזכור להתקשר בעשר השנים שאחרי הדייט".

גשר בין עולמות הוא מלאכה הנדסית מורכבת. פלק מתיישב לידי עם רשימת עשה ואל תעשה. "את חושבת שאם תציעי הרבה, תעשי למועמד רק טוב, אבל כל הצעת נפל גורמת נזק. אם מישהו יצא עם מאה בנות, הכלים שלו ליצור אהבה וזוגיות הם בעייתיים, וכל הצעה חדשה שאינה מתאימה רק מרחיקה אותו מחתונה. דרך אגב, בחורים מתים על הצעות. הם מאוהבים במציאות שהם מבוקשים, נהנים מהרשימה המפוארת. אני שואל אותו אם הוא פנוי והוא עונה לי: 'דבר, דבר'. זאת אומרת: 'אני יוצא עם מישהי אבל הולך להגיד לה לא'. אני לא מוכן להשתתף איתו במשחק הזה. אם אתה חצי פנוי, רבע פנוי, אין לי מה להציע לך".

תהליך השידוך כולל תפקידי משנה שמזכירים סייעת בגן ילדים. למשל, לוודא שהבן התקשר לבת. "תעקבי אחריו", לוחש לי פלק, "בן יכול לאבד את מספר הטלפון או שפתאום חזרה אליו מישהי שהוא רצה, והוא זרק את הפתק. בינתיים יש מישהי, יכול להיות שהיא בת 31 ויש לה הצעה פעם בחודש, שיושבת ומחכה לו, לוקחת איתה את הטלפון למקלחת, דוחה הצעות אחרות ומחכה שהוא יתקשר". הטיפ הבא הוא לייעץ לזוגות לחסוך בחיי הסוללה, ולא לבזבז את הזמן על שיחות טלפון: טוב מראה עיניים וקדימה לפגישה הראשונה.

"חמש הדקות הראשונות מפילות 90 אחוזים מהדייטים", מספר פלק. "אחד הצדדים מבין שזה לא זה, ואז הוא בונה מסלולי מילוט. המסלול המועדף הוא להמשיך ולראיין את הצד השני, כדי לשדך לו מישהו אחר. אם כבר נגזר עליך להיות איתה שעה וחצי, לפחות תמצא לה את אחד החברים שלך". וזה לא נגמר: "שדכנות דורשת השקעה של זמן. לפחות ארבע שעות בשבוע. אחרי ההצעה צריך לבדוק מה קורה. לא מתוך חטטנות, מתוך שותפות. אם מישהו מספר לך מה הוא לא אהב בבחורה שהצעת לו, זה מידע ששווה יותר מהראיון. במבחן הדייט מגלים מה המבוי הסתום: מישהי יכולה להצהיר שהיא רוצה בחור שקט, אבל פעם אחר פעם הדייטים נופלים, ומה שהפריע לה היה שהבחור לא פתח את הפה".

פגישה, חצי פגישה, התייעצות, ליווי, התלבטות, רגליים קרות, סימני שאלה, הרי את. השדכן שהתנדב לשאול על הג'ינג'ית מהקפטריה מוצא את עצמו כאלון גל של שני הצדדים וככותל הדמעות של אמא שלהם. בסופו של תהליך ארוך הוא יהיה גם העד בחופה: רובם הרי גומרים עם "תודה שבאת לשמוח איתנו" בכתב מוזהב על הב??ר?כ?ו?ן (גם סוג של גרבי ברך, אבל בדרך כלל ספרון ובו ברכת המזון, מזכרת פופולרית בחתונות דתיות). בשוך דמעות ההתרגשות ובעיצומם של הריקודים הסוערים השדכן כבר יהיה עסוק בסיפור הבא: מי יודע, אולי זאת שקופצת שם במעגל הבנות תתאים להוא שמרים את החתן על כתפיו.

"כשדכנית, תשמחי בשבילם גם אם הם לא יזמינו אותך לחתונה וגם אם לא יקנו לך מתנה", מסכם פלק בעיניים נוצצות. "אז אולי יצאת פראיירית בעולם הזה, אבל את השכר שלך תקבלי בעולם הבא". ובדיוק על זה אני בונה. מי פנוי באלנבי?

emilya@israelhayom.com