לפני שנים ניטש מאבק בינלאומי על הניסיון לחבר בין ציונות לגזענות. לצורך כך הוקם מטה על, ואני נמניתי עם חבריו. הייתי אז יושב ראש ועדת העלייה והקליטה של הכנסת ונטלתי חלק במאמץ, שהניב פירות. אני זוכר מפגש שלי בשגרירות הישראלית בברזיל עם קבוצה נבחרת של פרלמנטרים מרוב המפלגות שם. דיברתי בלהט על "החיבור הנפשע" הזה, ורבים שוכנעו לסור מדרכם. ואכן, הפרלמנט בברזיל קיבל החלטה בגנות החיבור בין ציונות לגזענות.
אני שואל את עצמי אם גם כיום הייתי נוהג כפי שנהגתי. איני בטוח. אם הציונות - ואיתה ההדגשים היהודיים של אלקין ורותם - תנצח, תהיה ישראל מדינת הלאום היהודי ולא מדינה יהודית-דמוקרטית, כפי שהסכמנו אז. אם השפה הערבית לא תהיה שפה רשמית כפי שהיתה מאז קום המדינה, אנו נצטרף במודע לכל אלו המבקשים לצייר את ישראל בצבעים שליליים. מה לזה ולמחאה החברתית המתרחשת לנגד עינינו? הרי היא נסבה על השאיפה להצרת הקיטוב החברתי-כלכלי ועל מצבו של מעמד הביניים, שעל גבו נבנית מדינה שלמה.
אני מבין את ראשי המחאה. כדי להשיג מכנה משותף רחב ככל האפשר הם מבקשים לגנוז חילוקי דעות, בעיקר בתחום המדיני. אני מבחין שלכל מחנה יש סיבות שונות, לדעתו, להידרדרותו של מעמד הביניים בישראל, ולכן הנואמים בכנס הענק שיקפו חלקים שונים של החברה הישראלית.
הסולידריות חוזרת
מה שאיני מסכים הוא שהקונצנזוס השביר סביב המחאה יתעלם מכרסום הדמוקרטיה ומהרמת ראשה של הגזענות. ייתכן שסיסמאות שהיו מגנות את השחיקה במעמד הדמוקרטיה ותומכות במאבק נגד אפליה, היו מרחיקות חלק מהמשתתפים. אבל מרבית המפגינים מבינים שהאקלים החברתי במדינה מושפע מהאקלים התרבותי, וכי מגילת העצמאות כפי שנוסחה היא הדבק המחבר אותנו: ימין ושמאל, דתיים וחילונים, ערבים ויהודים. גם אם המחאה תמשיך בחתירתה למכנה משותף נמוך ביותר וכוללני ביותר, אמשיך להתגאות בה ובעוצמתה הציבורית. מחאה זו מחזירה לנו כישראלים את עקרון הסולידריות, בניגוד לקפיטליזם הקיצוני, המעמיד את האדם הבודד כגורם השואף להישגיות המתבטאת בעושר וברווחה כלכלית.
הסולידריות החברתית הפכה למטבע עובר לסוחר דרך בתי תמחוי וסיוע לקשיי יום, אבל היא פסקה להיות אתוס מלכד מוסרית, כלכלית ופוליטית. דפני ליף וחבריה רצו לתת מענה למצוקת הדיור ולא הבחינו כי הם מספקים לחברה הישראלית את מה שניטל ממנה - הכבוד לאחר, האכפתיות ותחושת הערבות ההדדית.
ממשלת ישראל תתבקש לתת את המענה הפוליטי והכלכלי. נכון, קשה לנווט במציאות הכלכלית החדשה, אולם דווקא משברים נושאים בחובם בשורה - בשורה שרוב הישראלים מייחלים לה שנים לא מעטות.