פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לנתב את המחאה לכיוון הנכון

      כמו רבים, שמחתי על העלאת הנושאים החברתיים והכלכליים על ראש שמחתנו, לאחר שנים של ניסויים עקרים בשדה המדיני. אני שמח על השבת שיח הערכים אל לב הדיון הציבורי: איזו חברה אנחנו רוצים, מהן השאיפות שלנו כעם, למי אנחנו שואפים להידמות ועוד. חייבים לשמר את השיח הזה, הוא יקר מפז. נדמה לי שבנקודות האלה קיים כמעט קונצנזוס בחברה הישראלית, וזה מעניין ומרגש, כי לרגע חשבנו שאיבדנו את זה.

      האם אפשר לומר שהמחאה "ברחה" לחלק מהמארגנים? מתחילה לא הזדהיתי עם השאיפות הפוליטיות של חלקם. התבקשה חשיפה של המגמות הפוליטיות הסמויות מאחורי המחאה, עניין שרוב התקשורת נמנע במכוון מלעסוק בו. כמו רבים צפיתי בעיניים כלות בתקשורת הישראלית, שמתה וקמה לתחייה כמפלגה חברתית ופוליטית בוויכוח הציבורי. לא משתתפת אלא דוחפת, מעודדת להפגין, מכוונת חשיבה ושוחטת אנשים שביקרו אותה (ראו ערך: מרגול וענת וקסמן). ועדיין, כל זה נמצא בתחום הוויכוח הציבורי.

      עם זאת, מי שהוכתרו כמנהיגי המחאה אינם צד במשא ומתן עם הממשלה. הם לא מייצגים אותי, ולהערכתי, אינם מייצגים את רוב הציבור. הציבור תומך במחאה, באי הנחת החברתית, ברצון להוריד את יוקר המחיה ולפתור את בעיית הדיור וכדומה. אין זה אומר שמישהו הסמיך את דפני ליף או את איציק שמולי לנהל מו"מ עם משרד האוצר. אפשר להפגין, למחות, להציף בעיות ואפילו להציב דרישות; אבל הפתרונות המוצגים הם של מובילי המחאה, ושלהם בלבד, לא של כלל הציבור. תמיכה במחאה היא דבר אחד; פתרונות סוציאליסטיים וסמי קומוניסטיים, העלולים להפיל את כלכלת ישראל אל תהום עמוקה, הם דבר אחר. הקונצנזוס המדובר הוא ביחס לשאלות, לא ביחס לפתרונות שעליהם יש ויכוח נוקב.

      יתכבדו ויקימו מפלגה

      וזאת הנקודה: מסביב ייהום הסער. כלכלת ארה"ב במשבר. כלכלות באירופה מתפרקות. אנחנו קליפת אגוז חסונה במרחב ולא צריך הרבה כדי שנתפרק לדעת. למרות ניסיונות תקשורתיים להציג את מאהל המחאה כמי שאמור לאשר את דבריו של שר האוצר יובל שטייניץ בזמן ראיון טלוויזיוני, צריכים קובעי המדיניות עצמם להישמר מהתייחסות ל"מנהיגי המחאה" כצד במו"מ. צריך להודות על הצפת הבעיות ולהתייחס אליהן ברצינות, אבל יש להותיר את הזירה לאנשי המקצוע. ירצו המארגנים - יתכבדו ויקימו מפלגה.

      ההפגנות דחפו את החברה הישראלית לגלות אחריות כלפי גורלה. האחריות הזאת היא גם מנת חלקם של קובעי המדיניות. לשם כך נבחרו. רוב אזרחי ישראל אינו רוצה לחזור אל ימי מפא"י, למרות תעמולת השקרים הנשמעת עדיין פה ושם על כמה טוב היה פעם. אשמח לחזור לצניעות תחת הראוותנות, אבל ממש לא למשק ולכלכלה של פעם. חלק מחולייה הנוכחיים של הכלכלה הישראלית נובע משאריות סוציאליסטיות, לאו דווקא ערכיות, שעדיין אוחזות בגרונה. אני ממש לא רוצה "שינוי של השיטה הכלכלית בישראל", כדברי אחת ממובילות המחאה. הרומנטיקה הכאילו מהפכנית עלולה להיות מתורגמת במהירות להרס הכלכלה ולדרדורה לימים הרעים של כלכלה כושלת. תחת זאת כדאי להסתפק במטרה צנועה יותר ובת השגה: לשלב עוד יותר בתוך הכלכלה הניאו-ליברלית, שהוכיחה את עצמה, גם את השיח הערכי.