האהבה שמתקבלת מהורינו במשך כל חיינו הינה אהבה ללא גבולות, אהבה חזקה שאנו לא מעריכים בעת קבלתה. אהבה שאנו לא מעריכים אותה עד שמגיע הרגע והורינו כבר אינם בין החיים. אז אנו יושבים וחושבים על אותה אהבה שנראתה לנו כל כך טריוויאלית והיום פתאום היא איננה. ואז, אנו שואלים את עצמנו איך לא הערכנו אותה?
'המדינה', המילה הזאת שנראית לנו כל כך שגורה, היא מילה גדולה לעם היהודי אחרי עוולות וקשיים רבים שעבר במהלך הדורות (כדבריו של גדעון האוזנר בנאום הפתיחה של התביעה במשפט אייכמן: "ספר דברי הימים של עם ישראל רווי סבל ודמעות"). הציווי 'בדמייך חיי' מלווה אומה זו מאז הופעתה על במת ההיסטוריה ופתאום היא מגיעה לה כמו שרשרת יהלום שקיבלנו מסבתא רבא ועברה מדור לדור. היא נמסרה אלינו וברגע שאנו רואים את השרשרת אנו מתרגשים לשמוע שאותה שרשרת הייתה של הסבתא רבא, אך מהר מאוד אנו מתרגלים אליה. כשאמא מוציאה אותה פעם בשנה מהמחבוא בבית אנו כבר לא מתרגשים לראותה כלל, ופשוט אומרים: עוד פעם אותה שרשרת יהלום. מדינתנו היא היהלום שדורות צפו בחזונם וחלקם אף זכו לראותה קורמת עור וגידים, אך היא לא הייתה מובנה מאליה בעיניהם של חוזי ומייסדי המדינה. אנו, בני הדור הצעיר שקיבלנו אותה על מגש של כסף, כמו בשירו של אלתרמן, לא מעריכים אותה מספיק ומקבלים אותה כמובן מאליו.
אנו היהודים עברנו פרעות וחרמות, ביזיון ומלחמות. דם יהודי נשפך לאורך כל ההיסטוריה, עוד מימי בראשית ועד למלחמת העולם השנייה בה ניסו הצוררים הנאצים ועוזריהם להביא את עמנו לכליה סופית. למרות כל אלה העם היהודי שאך שב ממחנות המוות של אירופה, גבר על כל המהמורות בדרך, ולמרות הקשיים ועמי ערב שקמו למלחמה עליו, הקים מדינה.
מדינתנו כבר עברה חמש מלחמות, ולמרות הכול ניצחנו את כל הקמים עלינו לרעתנו. אף היום אנו עומדים בתוך מלחמה יומיומית עם ארגוני הטרור אשר מבקשים לרצוח ולפגוע ביהודים חפים מפשע רק בשל יהדותם. אלו הם מרצחי החמאס ונחשי הפתח. לולא היה צה"ל פועל יום ולילה למיגור הטרור, ויחד אתו משטרת ישראל, מד"א, מתנדבים וכל מנגנון אחר שמטרתו להגן ולשמור על ביטחוננו, נראה כי כבר לא היינו פה.
בימים אלו, אנו נחשפים לגל של מחאות שהולכות ותופסות תאוצה: הרופאים שמבקשים לתת לנו רפואה טובה, הרפתנים שמבקשים לשמור על האותנטיות של החלב במדינה, אנו האזרחים שדורשים הוזלה ביוקר המחיה. תכליתן של מחאות אלו להביא לצדק חברתי, אך עדיין אנו חייבים לשמור על אופייה של המדינה ולקחת אחריות למעשינו. תרומתנו היא חשובה ובהחלט יכולה לגרום לשינוי. היא אף יכולה להביא להצלת חיים.
אנו, בני הדור הצעיר שואפים לעתיד טוב יותר, עתיד שבו יהיה שלום בתוך עמנו, עתיד של שגשוג ופריחה, עתיד של שמירה על איכות הסביבה, ובנייה של חברה מתוקנת הדואגת לחלש שבתוכנו. עתיד שבו החברה תתייחס לכל אדם בצורה שוויונית ומכובדת המגיעה לו.
שנים יכולות לעבור עד שתוצאות הפעילות זו ייטמעו בחברה. ניתן להקביל את העשייה הזו לעץ: העץ שאותו אנו נוטעים אט אט גדל במהלך השנים. הגזע נהיה עבה, הענפים מתארכים ועליהם גדלים עלים אשר מגנים עלינו מפני השמש הקופחת. לאחר מכן מוציא העץ פרי, שאותו ביום מן הימים יאכלו ילדינו, אפילו אם אנו כבר לא נהיה בין החיים.
המחשבה על שלום בתוך עמנו שוררת בנו, בני הדור השלישי במדינה הרוצים לחיות בשקט, בשלום בשלווה ובהרמוניה עם שכנינו, בעת הצורך לפרנס את משפחותינו ולאהוב אחד את השני. אני אדם בריא ובשנותיי האחרונות סובל מקשיים בראיה. כל חיי תרמתי לקהילה ואני תורם עד היום לחברה, שהיא עבורי התרבות שבה אנו מתפתחים. אנו חייבים לקחת אחריות למעשינו ולתרום את חובתנו לחברה על מנת שילדינו ייגדלו בחברה טובה ומתוקנת.