פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בדרך אל הסוציאליברליזם

      הליברליזם והסוציאליזם נולדו באותו בית, נפרדו, הפכו לאויבים, והם נפגשים היום מחדש. גם במחאת האוהלים. הם נולדו בבית הרציונלי, שלא היה מוכן להשלים עם המצב שבו היו מעטים בעלי זכויות, ואילו רוב האנשים היו נתינים התלויים לחלוטין במצב רוחו של בעל האחוזה, הכנסייה או המלך. מדובר באנשים רציונליים שלא היו מוכנים לשעבד את עצמם לא לדת ולא למלכות, וביקשו גם זכויות למי שאין דם כחול בעורקיו.

      אבל זמן קצר אחר כך חלה הפרידה. שבע שנים אחרי המהפכה הקימו קמיל באבף ופיליפ בואונרוטי את "אגודת השווים", וטענו שאי אפשר לקיים שוויון פוליטי ללא שוויון כלכלי. והסיבה: רק מי שיש לו יכולת כלכלית מסוגל לדעת את זכויותיו, לנצל אותן, ולמנוע מצב שהאחרים ינצלו אותו.

      השאלה הגדולה היתה ונותרה איך משיגים שוויון. באנגליה הוקמה תנועת שוברי המכונות, שראתה במהפכה התעשייתית את שורש הרע. תומאס ספאנס, הנחשב לסוציאליסט הראשון, נלחם גם הוא במהפכה התעשייתית והטיף לחזרה לחקלאות, תוך הענקת הבעלות על הקרקע לחברה.

      "היד הנעלמה"

      זה היה בעשור השלישי של המאה ה-19, והליברלים כבר לא היו איתו. הם זכו בהסכמה להעניק זכות בחירה בבריטניה גם למעמד הבינוני, והסתפקו בהישג הזה. לא היה להם שום עניין להשיג זכויות כאלה לעובדים, חסרי הנכסים וההון.

      בראשית המאה ה-20 כבר היה קרע מוחלט בין הליברלים לסוציאליסטים. הראשונים העמידו את היחיד במרכז, מתוך אימוץ הגישה שהכלכלה מנוהלת על ידי "היד הנעלמה" ללא צורך בהתערבות מלאכותית. הם התנגדו לכל מעורבות ממשלתית בכלכלה. הסוציאליסטים היו מזוהים עם הגישה ההפוכה - מעורבות מאסיבית של המדינה בכלכלה, ואחריות של החברה לגורל הפרט.

      שתי התנועות טעו. "היד הנעלמה" גרמה לאינסוף עוולות, היטיבה עם החזקים, החלישה את החלשים, ואכן, זכויות, גם כשהושגו, לא מומשו בידי מי שלא היתה לו יכולת לדעת על קיומן או אמצעים ליהנות מהן. לעומת זאת, העברת אמצעי הייצור לידי הממשלה היתה טעות נוראה. זהו הגורם האחרון שצריך לנהל מערכות כלכליות. והעיקר: הסוציאליזם הקל ראש בוויתור על החירות. אנשים רבים נולדו ומתו במערכות סוציאליסטיות שבהן היה החופש למירמס.

      מדינת הרווחה, שקמה אחרי מלחמת העולם השנייה, החלה את המפגש המחודש שבין הליברליזם לסוציאליזם. בישראל התקיימה במשך עשרות שנים תפיסה סוציאל-דמוקרטית, שהאמינה בבעלות החברה על אמצעי הייצור, מבלי לוותר על הדמוקרטיה, ומולה היתה אופוזיציה שהאמינה בליברליזם הישן. כשניצחה הגישה הליברלית, הסתבר שכשהיא מיושמת בקיצוניות, היא מובילה לעוולות קשות, לפערים כלכליים, וכי לשוק החופשי יש אינסוף "כשלי שוק" הפוגעים בפרט.

      זה הזמן להודות בשגיאות הקשות של הסוציאליזם ושל הליברליזם ולהפגיש ביניהם מחדש. מחאת האוהלים עשויה לתרום לכך בתביעתה ליתר מעורבות ממשלתית ולהרחבת זכויות הפרט.