קשה לאמוד את כלל הדרישות הכלכליות שהציגו אתמול ראשי המאבק על רגל אחת. חלק מהן ניסה האוצר לאמוד ביום חמישי האחרון ולאחר מכן ספג גל של ביקורות, ובצדק. צריך לנסות לבצע הערכה זהירה. אתמול הוצגו שמונה דרישות, כאשר לחלקן אין עלות ישירה בעוד עלות האחרות מסתכמת במיליארדים רבים. ההערכה הזהירה היא שהעלויות הללו מסתכמות בעשרות מיליארדי שקלים.
הסכום לא ברור כי קשה לדעת כמה דורשים שם. כמה מע"מ להפחית? כמה מיסים להוריד? במובנים מסוימים, הסכום הכולל של הדרישות יכול להתקרב לגודל תקציבו של משרד החינוך, שנאמד בכ-35 מיליארד שקלים ב-2011. להעביר קיצוץ כזה כמות שהוא בממשלה - כל ממשלה - משמעותו הליכה לבחירות. בעצם, גם אחרי הבחירות אני מתקשה לראות מי יוכל לממן סכום כזה, אלא אם כן יתחולל מהפך גמור וחד"ש תרכיב את הממשלה הבאה. אני עדיין לא מבין מדוע הם מתנגדים באופן כל כך קטגורי לחוק הווד"לים. מה רע בקבלנים שבונים עשרות אלפי יחידות דיור ברחבי הארץ? מה הפשע הגדול בזה? נניח שהממשלה מחליטה ללכת לקראתם ולקדם גם דיור בר-השגה, זה לא יכול להיות במקביל לווד"לים? ההתנגדות העקרונית הזאת לחוק הזה מעלה טעמים של ניגוח פוליטי.
עם זאת, יש משהו אופטימי ברשימה: זו נקודה טובה להתחלה של הידברות. היא מציפה את הצפיות המשולבות של כל גופי המחאה. וזה דבר טוב, אפילו טוב מאוד. אפשר לשבת ולדון בכל אחת מהדרישות. בקיצור, יש על מה לעבוד. טוב שהוגשה הרשימה, ונקווה שהצדדים יצליחו להוביל לשינוי. ביום שזה יקרה, מדובר יהיה באחת המחאות המוצלחות בתולדות המשק, "אם לא ה-".