ארה"ב: אובמה מיצמץ ראשון

הגם שמוקדם עדיין להעריך את מלוא משמעויותיו והשלכותיו של משבר תקרת החוב, שהציב איום חמור ומיידי על מעמדה הפיננסי, הכלכלי והמדיני של ארה"ב, מסקנה אחת ברורה: אובמה נכשל במבחן המנהיגות לאורך כל המשבר, שהגיע לסיומו עמוק בתוך זמן הפציעות ורגע לפני שמעצמת העל היתה הופכת לחדלת פירעון של חובותיה.

ואכן, למעט נאומיו לאומה וכמה פגישות שקיים עם המנהיגות הרפובליקנית בקונגרס, נמנע הנשיא מלהטיל על המערכה את מלוא משקלו ולהציע יוזמות ומהלכים פורצי דרך. ייתכן כי החשש מכישלון כבל את ידיו, אבל הפסיביות והריחוק שהפגין הקרינו חולשה. בהשוואה למעורבותם הנמרצת של נשיאים קודמים כמו פרנקלין דלאנו רוזוולט, הארי טרומן ולינדון ג'ונסון, שלא היססו להפעיל מנופי השפעה ולחץ בעת מאבקם בקונגרס הרפובליקני בסוגיות דומות, אובמה התנהג אחרת. הוא הותיר בזירה את מנהיג סיעת הרוב הדמוקרטי בסנאט הארי ריד (ובשלב האחרון של המיקוח גם את סגן הנשיא ביידן), ונמנע מלהפשיל שרוולים ולהיכנס בעצמו לקלחת הפוליטית הרותחת. ניתוק זה אותת על זהירות יתר גם מול האפוקליפסה שבשער.

זאת ועוד, הנכונות שהפגין אובמה, עוד לפני שפרץ המשבר בכל חומרתו, לפגוע בתוכניות רווחה ובריאות מרכזיות, ובהן תוכנית הביטוח הרפואי לקשישים, כחלק מהמתווה לפתרון בעיית החוב הלאומי - לא תרמה לריכוך בעמדותיהם של יריביו הרפובליקנים. נהפוך הוא, גמישות יתר זו, שנגזרה משאיפתו לזכות בפלח ניכר של קולות העצמאיים שנטשו בהמוניהם את מפלגתו בבחירות הביניים של 2010 - תרמה להקשחה נוספת בגישתם של תומכי תנועת מסיבת התה. עקב זאת צומצמו שולי התמרון הפנימי של המנהיגות הרפובליקנית הפרגמטית בשני בתי הקונגרס מול קריאת התיגר של "מסיבת התה". כך, באופן פרדוקסלי, נפתחה חזית שנייה במשבר, שהקשתה יותר על יישובו: החזית שבין האגף האידיאולוגי והלוחמני בסיעת הרוב הרפובליקנית לבין המחנה הרפובליקני המתון יותר, שמנהיגותו הצליחה לגבש ברגע האחרון את נוסחת ההסדר הגואלת.

בסופו של דבר הושג הסכם. בפועל, זהו מסמך כניעה דמוקרטי. ואמנם, אף שהסיוט הנשיאותי של משבר נוסף בשנת הבחירות הבאה נחסך מאובמה, נאלצה מפלגתו לקפל בבושת פנים את הדגל החברתי שלה. שכן בהסכם שהושג אין התייחסות ישירה להעלאת המיסוי על העשירונים העליונים. הסוגיה כולה נדחקה לשולי הדברים כחלק מתוכנית עתידית ולא מוגדרת דייה של "רפורמה במיסוי". לעומת זאת, הפגיעה במסכת רחבה של תוכניות והטבות חברתיות תהיה מוחשית ובטווח הקצר (החל ב-2012). ואולם, להפגנת החולשה מצידו של היושב בחדר הסגלגל נודעת גם חשיבות גלובלית ולא רק פנימית. יש בכך לעורר סימני שאלה בדבר חוסנו, יציבותו ואמינותו של הענק האמריקני המקרטע. לא זו בלבד שהאיום בהורדת דירוג האשראי של ארה"ב טרם הוסר, אלא שכעת החלו להתגבר הספקות לגבי יכולת הממשל - השקוע במצוקותיו ובקשייו מבית - להפגין מנהיגות בזירת החוץ ולנווט ביד בוטחת את בעלות בריתו מול האתגרים והסכנה ליציבות הבינלאומית (כולל, כמובן, במרחב המזרח-תיכוני).

ארה"ב נערכת לשנת הבחירות, העתידה להשקיע אותה עוד יותר בתוך עצמה. השאלה הנשאלת היא אם העולם - המצפה מגוליבר האמריקני לא רק למנהיגות אלא גם להעמקת מעורבותה המדינית והכלכלית של ארה"ב בזירות המשבר השונות - יוכל להמתין בסבלנות עד להתאוששותה המיוחלת. החודשים הקרובים יסייעו להבהיר אם חולשת המנהיגות שהפגין הבית הלבן במהלך המשבר, תנוצל עד תום במערכת הבחירות. לפי שעה לפחות טרם נסק אל על מועמד רפובליקני מרשים דיו שיהיה ביכולתו לכונן קואליציה מנצחת, ובתוך כך להשתחרר מאחיזתה של תנועת מסיבת התה. על רקע זה, מעניין יהיה לראות אם 2012 תהיה שנת ההזדמנות המוחמצת של מפלגה זו.