המחאות ופוליטיקת הפייסבוק

1. תארו לכם ששר הבריאות היה משה כחלון, או מאיר שטרית או יצחק הרצוג. כל אחד מהם היה מפעיל לחץ לסיים את שביתת הרופאים שגורמת ביזיון לממשלה ומשמשת קטליזטור גדול למחאה. אבל ליצמן? יוק. הוא לא ייכנע לרופאים. מדוע? כי יש לו קבוצת התייחסות שונה. הקהל שלו ימחה על כל "חילול של קבר קדוש" אבל ליבו גס במאבק החברתי של רופאים שחלקם הגדול חילונים. המסקנה: ליצמן לא יכול להיות ממונה על הבריאות, אחרת זה כאילו היה יוסי שריד ממונה לראשות עיריית בני ברק. האם זה ייתכן? בארצנו נראה שכן.

2. איש לא שיער את עוצמת ההפגנות, גם לא המארגנים. כל אדם שעסק בבניית מנהיגות פוליטית יודע שיצירת הכוח היא מלאכה קשה. היא דורשת כיתות רגליים מעיר לעיר, וגם מלאכה זו אינה מצליחה תמיד. עכשיו בא הפייסבוק לעולם, וכעת כולם מתכתבים עם כולם. זו לא בעיה של נתניהו בלבד. מעתה ימלא הפייסבוק תפקיד מרכזי בבניית כוחות פוליטיים, לעיתים חדשים. אם פעם אמרו "יש מסר - אין מנהיגות", כיום עשויה לקום מנהיגות שונה, עם חוקי משחק אחרים. מארק צוקרברג ידע שיצירתו תיצור קשרים מסועפים בין בני אדם. ספק אם ידע שתביא לרעידות אדמה כה עמוקות ולהפרחת תקוות שכאילו כבו כל עוד פעל העולם בכלים הישנים. הפייסבוק מקדם יצירת כוח פוליטי-חברתי. הוא לא מייצר עמדה, הוא עוזר לשקף אותה. בזכותו ציבור גדול, עייף ולא מאמין בכוחו הרים את ראשו ושאל: מדוע?

3. הטוענים שההפגנות פוליטיות ושמטרתן הורדת נתניהו מהשלטון טועים. רוב המפגינים רוצים שינוי סדרי העדיפויות וייצוב מעמד הביניים ככוח גאה בעבודתו וברמת חייו. אין ממשלה שיכולה לקבל את רוב דרישותיהם, וקשה לנהל מו"מ כשאין מנהיגות ברורה לציבור המוחה. אבל ממשלה שתמשיך באוריינטציה של ההתנחלויות והציבור החרדי תתקשה למשול. לימין קל מול "סמולנים" מבחינה מדינית - אך הוא לא ייתקל בהם אלא בדרישה לשינוי חברתי.