פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הדיור וההתנחלויות: דילמת המאהלים

      בעיית הדיור בישראל אינה חדשה. היא גם לא תיפתר עכשיו. אין לה פתרון פלא, ואין זה מסוג הדברים המשתנים דרמטית בעקבות החלטת ממשלה או חוק של הכנסת, אלא אם יחליט מישהו לבנות דיור סוציאלי בהיקפים שלא נודעו. אין מישהו כזה, ואילו היה, הייתי מציע לו להיזהר מאוד גם ממהלך שכזה.

      אבל מי שמעלה היום את התביעה המוצדקת להורדת מחירי הדירות אינו רשאי לברוח מפוליטיקה כמו מאש, ולטעון שמדובר במחאה חברתית בלבד, שאין לה כל קשר לנושא המדיני. דיירי האוהלים חייבים לחזור ל-1967 ולהבין את הקשרים בין הדיור לבין השהות בשטחים והבנייה בשטחים שכבשנו באותה מלחמה.

      כוח אדם זול

      עובדים זולים. זמן קצר מאוד לאחר המלחמה הגיעו לשוק הישראלי עובדים פלשתינים. המלחמה תרמה לקץ המיתון הכלכלי של 1967, והחלה פריחה, שהחזירה את ישראל לצמיחה המהירה של אמצע שנות ה-60. היה צורך בכוח אדם בהיקף גדול, והיו אלה הפלשתינים שהגיעו לפיגומים. שכרם היה נמוך בהרבה מזה של היהודים, והם הפכו מבוקשים מאוד על ידי הקבלנים. אחת התוצאות הישירות של העובדים הזולים הללו היתה הימנעות מאוטומטיזציה ומחידושים מצמצמי כוח אדם אחרים בענף הבניין. הענף הפך לאחד המיושנים ביותר במשק, משום שהקבלנים העדיפו ידיים זולות על פני מכונות יקרות.

      כאשר נסגרו השערים בראשית שנות ה-90, וצומצם מאוד כוח האדם הפלשתיני שהגיע לישראל, לחצו הקבלנים על ייבוא מאסיבי של עובדים זרים. עכשיו היה זה כוח אדם יקר יותר, שיצר בעיות תרבותיות, ושהיה כרוך בהגירה זמנית או ממושכת, במקום העובדים הפלשתינים שחזרו כל ערב ליישוביהם.

      מכל מקום, חלק מיוקר הבנייה קשור באוטומטיזציה החלקית מאוד, בתלות שנוצרה בעובדים הפלשתינים, בהתמכרות לכוח אדם זול, ובהעדפת כוח אדם זר על פני הוזלה דרמטית של התהליך באמצעות מיכון מודרני שגם יקצר את משך הבנייה.

      "מתנחלי הנוחות"

      מתנחלי נוחות. אם ההתנחלות החלה מתוך מניעים אידיאולוגיים של מי שרצו להבטיח את אי חלוקת ארץ ישראל, ושלא האמינו בפתרון ישראלי-פלשתיני, הרי במשך הזמן הפכו המגורים בשטחים לפתרונות דיור זולים עבור משפחות שהתקשו למצוא דיור במחיר סביר בישראל הריבונית. התנאים הנוחים, המענקים וההלוואות שהוענקו לתושבי השטחים, מתוך תפיסה אידיאולוגית של ממשלות הימין מאז 1977, הפכו אטרקטיביים מאוד עבור אנשים שלא חלמו על בתים נאים, צמודי קרקע בישראל, וקנו בתים כאלה במחירי מציאה במרחק לא גדול ממרכז הארץ.

      המתנחלים המקוריים קיבלו את "מתנחלי הנוחות" בהסתייגות מסוימת. מצד אחד, היתה זו תוספת גדולה וחשובה למפעל ההתנחלות שהיה בעיניהם בעל חשיבות לאומית. מצד שני, הם ידעו שבבוא השעה, כאשר יהיה צורך להחזיר שטחים ולפנות התנחלויות, יהיו מתנחלי הנוחות הראשונים שיסכימו לקבל פיצויים, וכי הם עלולים שלא לחבור למאבק הצפוי בין המתנחלים האידיאולוגיים לבין השלטון שיעקור אותם מבתיהם. מכל מקום, מאות אלפי אנשים כאלה חיים כיום בגדה, ורוב הממשלות מאז 1977 העדיפו שהזקוקים לדיור מוזל ימצאו אותו בשטחים המוחזקים כדי לחזק את ההתנחלויות הקיימות וכדי להקים חדשות. מהלך מאסיבי למען דיור מוזל בישראל היה מונע זאת.

      השקעות ענק בתשתיות בשטחים. ההשקעה בשטחים היא גדולה מאוד. בשנים האחרונות נעשו חישובים שונים כדי לנסות ולהגיע למספרים מדויקים, ובכל מקרה מדובר בעשרות רבות של מיליארדי דולרים. נכון שחלק מההוצאה הזו היה מתבצע גם אלמלא נכבשו השטחים ואלמלא התיישבו בהם ישראלים, משום שהיה צורך לבנות יחידות דיור בעבור האזרחים בכל מקרה, אבל יש הרבה דמגוגיה בטיעון הזה.

      ההשקעה בשטחים נעשתה מתוך תפיסה של פיזור. ההוצאה לבניית שכונה נוספת בחולון או בבאר שבע אינה דומה להוצאה הכרוכה בבניית התנחלות נוספת ואף לא בשכונה נוספת בהתנחלות. ההוצאות הכרוכות בדרכים, באבטחה, בהעברת צינורות מים וכיוצא באלה הן בהיקף גדול ללא שיעור מההיקף המקובל ביישובים הקיימים בישראל.

      הטיעונים שההשקעות בשטחים הן על חשבון ההשקעות בפריפריה לא היו מעולם רק בגדר סיסמאות בחירות. זו היתה האמת, וזו עודנה האמת. הימין נהג תמיד לטעון כי אפשר גם וגם, וזה מעולם לא היה נכון. השכבות החלשות, שלא רצו להתיישב בגדה, שילמו במשך עשרות שנים את מחיר הבנייה המואצת בשטחים.

      אין צורך בוועדות חקירה

      מחירי הדיור הגבוהים אינם עניין לוועדות חקירה. הסיבות להם ברורות מאוד. הפגנות בשדרות רוטשילד ובמקומות אחרים לא ישפיעו, אם לא יתמקדו בתביעות ספציפיות לכיוון של פתרון. התביעה חייבת להיות ברורה, ואינה יכולה להסתפק רק בהצגת הבעיה. הפתרון לא יהיה ב"סופרטנקרים" של נתניהו.

      קיצור הליכי תכנון עלול רק לפגוע, לטווח ארוך, בערכים חשובים אחרים שלוחמי הסביבה בארץ נאבקים עליהם בצדק. הפניית משאבים מהשטחים לישראל תהיה המהלך המשמעותי שיוכל להוזיל את הדיור בתוך זמן סביר, אך השאלה היא אם יהיה במפגינים האומץ להסיק את המסקנה ולהיאבק עליה.

      שהרי כרגע מדובר במאבק קונצנזואלי. כולם מסכימים שהדיור יקר. כל המפלגות עולות לרגל אל המפגינים כמי שמשתתפות בצערם, ורה"מ מזמין אותם להפגין בקריית הממשלה.

      אני מניח שלמתקשי השגת הדיור, לסטודנטים ולטרמפיסטים המצטרפים תמיד להפגנות מן הסוג הזה, נוח מאוד כרגע לשמור על האופי הבלתי מפלגתי והבלתי פוליטי של מאבקם. הם חוששים, בצדק, שברגע שיקשרו את המאבק על הוזלת הדיור עם שאלת הנצח של עתיד השטחים, הם עלולים לאבד חלק ניכר מקהלם, ואילו הממשלה תאשים אותם בכך שמדובר כאן בסך הכל בפעילי שמאל הזויים שאינם מתלהבים מן ההתנחלויות, ואשר ניסו לרתום את נושא הדיור למאבקם הפוליטי הקטנוני.

      אבל מצד שני זה יכול להיות גם הרגע הגדול של מרימי הדגל. במקום להיתפס כ"וודסטוק" ישראלי, המשלב מצוקה עם פיקניק, יש כאן הזדמנות להציב בפני החברה הישראלית, בכל עוזה, את הדילמה שממנה היא בורחת כבר עשרות שנים כמו מפני אש: צמצום פערים בחברה הישראלית וסיוע משמעותי לשכבות החלשות, אל מול המשך הבנייה המאסיבית בשטחים.

      ייתכן שדווקא עכשיו הציבור הישראלי בשל לקיים את הדיון שלא עלה בידינו לקיים מעולם על הצורך בתעדוף. יכול להיות שדווקא מחאת הקיץ הזו של עונת המלפפונים 2011 עשויה להוליד את הצורך בהכרעה שממנה התחמקה החברה הישראלית ושבגלל דחייתה שילמה מחיר גבוה כל כך.