שני מאמרים שהתפרסמו בשבוע שעבר ב"וושינגטון פוסט", התומך בדרך כלל בממשל אובאמה, ביקרו בחריפות הן את חוסר העקביות של הנשיא האמריקני בעניין סוריה והן את היעדר הנחרצות כלפי איראן, הממשיכה בדהירתה לקראת השגת נשק גרעיני.
על מעשיה או מחדליה של ארה"ב במזרח התיכון בשנים האחרונות כבר נכתב רבות, והיסטוריונים ופרשנים בוודאי עוד ידברו ויחקרו, אך אפשר להבחין כבר עכשיו בשתי מסקנות: האחת - שקיעתה היחסית של ארה"ב במד העוצמה הגלובלי הפכה רבות מפעולותיה ומיוזמותיה באזורנו לבלתי אפקטיביות.
המסקנה השנייה היא שאם לא יחול שינוי מגמה, אמריקה עלולה לאבד גם חלק גדול משארית ההשפעה שעוד נותרה לה במזרח התיכון, תהליך שיפגע לא רק באינטרסים שלה עצמה אלא גם באלה של בעלות בריתה הוותיקות בעולם הערבי והמוסלמי.
בניגוד קוטבי לכוונות של אובאמה, שבאו לביטוי גם ב"נאום קהיר" שלו, למי שמוגדרים באופן כוללני ולא מדויק כנביאי האביב הערבי לא יהיה עוד כל עניין ללכת בתלם המדיני והאידיאולוגי של ארה"ב. משענותיה המדיניות הוותיקות באזור יתייחסו אליה כבוגדנית. הרי וושינגטון מייחסת חשיבות מרכזית ובלתי פרופורציונלית לסכסוך הישראלי-פלשתיני - אם כמחסום בפני כוונותיה כלפי העולם הערבי-מוסלמי, ואם כשער שדרכו כביכול מובילה הדרך לפתרון כל בעיותיה כלפי העולם הזה.
תהיה זו טעות להאשים רק את אובאמה
סוריה ומה שמתרחש בה כיום הם במידה רבה בבואה ותוצאה של רבות מהתפיסות המוטעות של וושינגטון (ואגב, גם של טורקיה) לגבי האזור. ההנחה שבאמצעות פתיחות פוליטית וכלכלית אפשר יהיה לשנות באופן יסודי את אופיו של המשטר בדמשק ולנתקו מבריתו האינטרסנטית עם איראן, התגלתה כמופרכת מיסודה. התיאוריה שגורסת כי משטר אסד הוא חילוני ולא איסלאמיסטי, ולכן סוריה לא רק שתתקרב מדינית למערב אלא גם תנהיג אורח חיים מערבי ודמוקרטי, התבדתה אף היא. למרבה האירוניה, ייתכן שבשוך שפיכות הדמים הנוכחית דווקא האיסלאמיסטים הם שישתלטו על ההנהגה הסורית.
גם חוסר העקביות של אובאמה לגבי המלחמה בטרור, כשלעיתים נדמה שההתמקדות הבלעדית באל-קאעידה מחקה ממפת הטרור את חיזבאללה, חמאס וגורמי טרור אחרים שנתמכו בידי דמשק, היה מסימני ההיכר של הגישה האמריקנית. מובן שלכל אלה נוספו הטיעונים שאפשר וצריך להשיג שלום בין סוריה לישראל - "שכולם יודעים מחירו מהו", כלומר מסירת הגולן.
עם זאת, תהיה זו טעות להאשים רק את ממשל אובאמה בשגיאות. גם אלה שקדמו לו רשמו פרקים נכבדים בילקוט הכזבים והאכזבות הסורי. מיודענו אד ג'רג'יאן, שגרירו של בוש האב בדמשק (ולזמן קצר גם שגריר בישראל), תמך בגישה שטענה כי אפשר להכניס את דמשק כחברה מן המניין לסוכת האינטרסים האמריקניים - ולראיה, הרי סוריה הצטרפה לקואליציה נגד סדאם חוסיין (מה שלא הפריע לה, אגב, לשרת בהסתר אינטרסים של המשטר בבגדד); מזכיר המדינה של הנשיא קלינטון, וורן כריסטופר, לא היה יכול למנות עוד את מספר החניות שמטוסו עשה בדמשק; ואילו מזכיר המדינה של ג'ורג' וו. בוש, קולין פאואל, הקפיד כבר בביקורו הראשון בסוריה לפזר את החששות של שליטיה מפני פעולה אמריקנית נחרצת נגדם.
אשר למתרחש עכשיו בסוריה: בתחילה היו התגובות האמריקניות הרשמיות "צמחוניות" למדי, אף שבשבועות האחרונים החלו דובריה של וושינגטון להתבטא בזכות שינויים בשלטון ("שינויים", כלומר רפורמות - לא בהכרח החלפה).
כך או כך, לאור הרקורד הבעייתי שלה, קשה לחזות אם לעמדת הממשל בוושינגטון תהיה השפעה של ממש על ההתפתחויות או על אופי המשטר העתידי שיקום בסוריה - במקרה של נפילת אסד.