פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הזדמנות פז של הימין

      בליל המהפך בשנת 1977 פילסתי את דרכי במעלה המדרגות של מצודת זאב. יחד איתי מיהרו לעלות חברים שחשו את משק כנפי ההיסטוריה בהתנהלות הפוליטית של הדמוקרטיה הישראלית. שמענו את מנחם בגין מודה לרעייתו על ההליכה המשותפת במדבר בארץ זרועת מוקשים.

      לרוב הישראלים נולדה בחילופי השלטון ההם תקווה לשחר חדש. רוח של שחרור וחירות פיעמה בלב האזרחים שהסירו מעליהם זה עתה את שלטון מפא"י שהסתאב ואת רודנות האליטות. היה זה שחרור עממי מעול הסוציאליזם המנוון ומהניכור שבין ישראל הראשונה לשנייה.

      לאחר המהפך תושבי המדינה היו מוכנים לשאת בכל עול וגזירה, ובלבד שיוצב מולם חזון שיש בו תיקון של עיוותים היסטוריים: בחברה, בכלכלה, בביטחון ובמדיניות. אלא שבאין חזון נפרע עם, והישגי המהפך ההיסטורי הצטרפו אל ניצחון מלחמת ששת הימים והפכו ליום קטנות.

      חיש מהר התברר כי מדובר היה בתקוות שווא, בחלום שנמוג אל ערפילי אי-ודאות קיומית. מנחם בגין, שכל ישותו היתה מעולם האצילות, לא הצליח להתמודד עם עולם המעשה. בעולם זה האליטות היישוביות הישנות המשיכו לשלוט ללא מיצרים. מיעוט קטן הכתיב את סדר היום באמצעות הפקידות הממשלתית, שהתבססה על שיוך מפלגתי, התקשורת, התרבות, האקדמיה והכלכלה.

      פעם אחרי פעם ניצח הליכוד בבחירות ולא הצליח לממש את ערכיו וחזונו באמצעות השלטון. בוצעו מהלכים חשובים של התיישבות, שוק חופשי ושלום עם מצרים, אך לא היה בהם די. השמאל ברוב תחכום זיהה את הוואקום השלטוני והערכי והחדיר לתוכו רוח של ליברליזם, זכויות אדם ובעיקר דיבורים רמים על שלום. חתרנות פוליטית, אג'נדה מובהקת של בית המשפט העליון ותקשורת עוינת מנעו מהימין לממש את שלטונו. לכך יש להוסיף את רגש הנחיתות של הימין אל מול האינטלקטואלים שהתקבצו בשמאל כאילו יש להם מונופול על השכל, הידע והתרבות.

      התקשורת משנה את פניה וגם בית המשפט העליון חוזר למקומו הטבעי

      בהיעדר חזון ודרך נוצר פתח למסע אפל של אופורטוניזם שהוביל לכישלונות של ממשלות ימין בתחום שלטון החוק, פינוי יישובים וקביעת סדר יום לאומי. פורומים כאלה ואחרים הוציאו את דיבת הארץ והליכוד רעה.

      הקמתה של קדימה ויוצאי הליכוד שהצטרפו אליה, הבנת הכזב של השלום ההזוי והאירועים בעולם הערבי הניעו את הציבור ימינה, בתנועה אדירה. השמאל בישראל עבר לשולי דרכים ומדרכות, התקשורת משנה את פניה וגם בית המשפט העליון חוזר למקומו הטבעי.

      שוב מתעוררת תקווה בלב האזרחים - ואסור לבזבז אותה. יש לבצע את הרפורמות שהיו נדרשות כבר לפני שנות דור ובנחישות. עם הפנים לפריפריה הגיאוגרפית והחברתית במדינת ישראל.

      מחאת האוהלים בימים אלה היא חיבור לא קדוש בין שירת הברבור של השמאל הישראלי הנעלם לבין תחושה אמיתית של רבים כי כעת נוצרה ההזדמנות לתיקון המיוחל. ברגעים גדולים של תקווה, חובה לשנס מותניים, להוכיח מנהיגות ולשנות את פניה של מדינת ישראל. השבוע, בדרכי מקריית שמונה, כבר ראיתי את השינוי בתשתית התחבורה. יש להרחיב את השינוי גם לתעסוקה, לחינוך ולדיור. אם לא עכשיו - אימתי?