ואתן רוקדות - גם באזכרות

  • התנחלות
  • שכול
אמילי עמרוסי

"תחזיקי לי רגע את המטפחת", אמרתי לזו שרקדה לידי, זזה בקצב הלטינוס, שנייה אחרי שקפצנו כולנו עם שרית חדד ועפנו עם טראנס חסידי. השיער שלי, מופתע מהחופש, עף מצד לצד. מסיבת ריקודים של נשים דתיות, כבר לא משהו חדש, אבל הפעם - חריגה מוחלטת.

בהתנחלות הקטנה שלי התרחש בשבוע שעבר אירוע יוצא דופן שקשה להסביר במילים. משפחה מאלפת אחת, האבלה על הבת טובה שנפטרה ממחלה בגיל 16, הזמינה את כל נשות היישוב לערב מחול לזכרה. היה משונה ומפתיע וחד-פעמי וגדוש עוצמות רוח. עצב ושמחה טיפסו זה על זה. רקדנו בזעם, רקדנו בכאב, רקדנו באושר. לך תבין בני אדם.

שלוש שניות ראשונות עמדתי המומה, בגבות מכווצות. על הקיר נמתח פסוק מתהילים, "הפכת מספדי למחול לי", ומולי 300 נשים רוקדות ורוקדות, באזכרה של 11 חודשים לילדה שכולנו הכרנו ואהבנו. היו הופעות, ילדות ונערות ונשים וסבתות, כולן דוסיות, שהופיעו במחול מודרני עכשווי, כמעט מתריס. היתה רחבת ריקודים עם באסים וקפיצות, עד שהתקרה עפה. מחזה הזוי. בכניסה חילקו מזכרות עם הכיתוב "תודה שבאתם לשמוח איתנו" - האם הם השתגעו?

רוקדות עם דמעות בעיניים

לאה, האם, אוהבת לרקוד. היא אמרה שטובה היתה רוצה אירוע כזה. שיציאה במחולות היא הדרך הכי הגיונית לזכור את טובה. דברים שהסתדרו בנפש, אבל בלתי מוסברים בשכל. ואולי זה פשוט עניין של אומץ, לפרוץ את המסגרת הרגילה של זיכרון, אל משהו אחר שבו האבל תופס צורה חדשה. ואומץ נדרש גם כדי לפשוט את ארשת האבל השחורה, השפתיים המקומרות מטה, הפנים החמורות - הנדרשות ממי שאיבד בת. ללאה לא אכפת מהמצקצקים, היא נחרדת את חסרונה של טובה שעה-שעה.

"אנחנו אף פעם לא נשמח באמת. מאוד קשה להיות שמחים, אז חייבים ליצור את השמחה", היא אמרה לי, עוקבת אחרי החברות של בתה, שרוקדות עם דמעות בעיניים, יודעת שתמיד תלווה אותן, רואה אותן גדלות, ותשתגע מגעגועים. "אתה מרגיש קצת אשם כשילד שלך נפטר, ואתה רוצה לצעוק, זו לא אשמתי, הרי עשינו הכל כדי שזה לא יקרה. מספיק שקענו וטבענו בדמעות. אי אפשר לשכוח. אין דבר יותר קשה בעולם מלאבד ילד - העצב אינסופי - חייבים משהו כדי להתרומם, כדי לרומם את זכרה".

אין שמחה שלמה בלי כאב שלם, כך בחסידות. ואנחנו רקדנו בעוצמה, מלמטה למעלה רקדנו. דורכות ברגליים על מטענים של עצב, מגרשות בידיים נעות את המחסומים, עולות מכאב שלם אל שמחה שלמה. ושמחנו, וזכרנו את טובה כפי שהיתה, מלאת חיים.

אנחנו חיים בעידן מטושטש גבולות. המרחק הפיזי התכווץ. נגיעת אגודל רפה בריבוע מתכת - ואתה מדבר עם אחיך ביערות הגשם בברזיל. ההתמחות נעלמה: פעם אנשים ידעו הרבה על מעט, היום יודעים מעט על הרבה. נמחק הספציפי, נעלם השחור-לבן, טושטשו הקווים. רגשות וערכים נילושים לעיסה אחת. איפה נגמרת אהבה ומתחילה קנאה. צדק ואי צדק דומים כתאומים. בערב המחול בשבוע שעבר - אירוע זיכרון שמח - עצב קיצוני חבר בקצה העיגול לשמחה מתפרצת. כמו כל צמד ניגודים, בקצוות הם נפגשים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully