פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המהפכה החדשה וזו שקדמה לה

      מחר יתקיים יום ההפיכה המצרי הראשון לאחר המהפכה שהדיחה את מובארק. ההפיכה ב-23 ביולי 1952 התרחשה 30 שנה לאחר שמצרים זכתה בעצמאות.

      30 שנה שבהן היתה במצרים דמוקרטיה, הוקמו מפלגות והתחרו ביניהן. באופן בלתי מדעי ניתן לומר שמצרים דמתה אז לירדן של השנים האחרונות: מלך דומיננטי, פרלמנט בעל סמכויות מוגבלות שנבחר על ידי העם, ממשלה הממונה על ידי המלך ותקשורת בעלת מידה מרוסנת של חירות.

      אי שביעות הרצון הציבורית נבעה מכך שהממשל נתפס כבלתי יעיל ומושחת, והדבר נבחן בעימות עם ישראל ב-1948, שבו ניגף הצבא המצרי לפני הצבא הישראלי החדש. חוסר הנחת מן היחסים עם בריטניה האמיר ב-1952 על רקע העימות הגדול באיסמעיליה, שבו נהרגו 50 שוטרים מצרים בידי חיילים בריטים. הגאווה המצרית נפגעה קשות.

      נאצר שינה את מצרים, אבל במחיר עצום

      גמאל עבד אל-נאצר, הרוח החיה בחבורת "הקצינים החופשיים", קולונל בן 34, כשלצידו בוגרים אחרים של המלחמה ב-1948, כמו אנואר סאדאת, השתלטו בקלות יחסית על מוקדי התקשורת והכוח במצרים והכתירו את הגנרל מוחמד נגיב בן ה-51, "המבוגר האחראי" שבחבורה, לראשם.

      נאצר שינה את מצרים, וקיים בה דיקטטורה צבאית עם פולחן אישיות. אבל לאחר השחיתות של בית המלוכה היה שלטונו בבחינת משב רוח רענן להרבה צעירים שהזדהו עם הרעיונות החברתיים שלו (רפורמה אגררית), עם המיזמים הדרמטיים שהוביל (ובראשם סכר אסואן), עם החלומות שלו על אחדות ערבית ועם חזון על השפעה באפריקה. כישלונותיו הצבאיים המהדהדים הן במבצע קדש והן בששת הימים לא הצליחו ליטול ממנו את ההילה המנהיגותית ואת הערצת ההמונים.

      מחיר התהילה היה מספר עצום של קורבנות. נאצר לא הציל את מצרים מעוני ומפערים חברתיים עמוקים, לא הצליח ליצור מהפכה חינוכית, לא הביא לארצו פתרון מדיני, אבל מותו הפתאומי הותיר חלל גדול וגעגוע שקשה להסבירו.

      איך יראו ההפגנות מחר?

      עבורנו, בני דור המדינה, נאצר היה האויב הגדול ביותר. הוא התחרה רק עם היטלר בגידופינו. מותו ב-1970 היה כל כך משמח, עד כי מאמר המערכת ב"דבר" קרא שלא לשמוח בנפול אויבנו. לימים, כשביקרתי בבתי ידידים ערבים, שוחרי שלום, וראיתי אצלם צילום של נאצר, היה תמיד משהו בגבי מצטמרר. הבנתי שעבורם סימל האיש הזה משהו שונה לגמרי.

      אבל מה הוא ומהפכת הקצינים החופשיים שלו מסמלים עבור מפגיני כיכר תחריר? האם הם מזדהים עם האיש שאסר על המפלגות, שמנע כל בדל של חופש עיתונות, שהוביל את עמו למלחמות מיותרות, והוציא תקציבי עתק על ביטחון במקום להשקיע בעמו? האם נאצר הוא גיבורם?

      את התשובה נראה מחר. יכול להיות שיהיו קולות להחליף את יום הפיכת הקצינים ביום מהפכת ההמונים. יכול להיות שחופש העיתונות והחופש להקים מפלגות יהיו אנטיתזה למדינת המשטרה שהקים נאצר.

      אבל סביר יותר להניח כי נאצר, כמו נפוליאון, יזוקק, היסטורית, מן האמת המכוערת שלו ויוצג על ידי המהפכנים כלוחם חופש כמותם. נאצר, כריזמטי במותו כבחייו, עשוי לשמש את המהפכנים, הזקוקים נואשות לסמל ולמנהיג. הם יעצבו אותו בדמותם וישתמשו בו כדי לעצב את מצרים מודל 2011.