השבת שבה נהרג אילן רמון זכורה היטב לדוד לביא. זו היתה השבת שבה התגלה בישיבה שבה למד כי הוא מחלל שבת. הוא היה אז בן 16 בלבד. "באותה תקופה כבר עשיתי בשבת מה שרציתי, למרות שגרתי בישיבה. מובן שעשיתי הכל בסתר", מספר לביא. "בין השאר הייתי משאיר את הטלפון שלי פתוח בשישי?שבת. כשהמעבורת של רמון התרסקה זה היה בשבת. קיבלתי הודעת טקסט חדשותית שהמעבורת התרסקה ופשוט לא יכולתי להשאיר את המידע הזה אצלי והתחלתי לספר על זה לכל מי שהיה בסביבה שלי. כולם התחילו לשאול אותי מאיפה אני יודע ולא הגבתי.
"מהר מאוד הבינו שבשביל לספר להם את זה הייתי צריך לקבל את המידע באופן שלא מסתדר עם שמירת שבת. המנהלים של הישיבה לא יכלו לשאת את זה יותר, ובכלל, הם לא סבלו את כל השאלות, התהיות וההצקות שלי על קיומו של אלוהים ועל מצוות בדת, והם פשוט ניצלו את זה כדי להעיף אותי בסוף השנה מהישיבה.
"כך מצאתי את עצמי בגיל 16 נזרק מהלימודים וביחסים עכורים עם המשפחה שלי, שראתה אותי בתור 'עושה הצרות'. סירבתי לחזור הביתה ולא ממש ידעתי לאן ללכת. הייתי די מיואש. ההורים שלי ואני היינו בנתק וממש שנאתי אותם על כך שהם לא מבינים אותי. לא חשבתי שאגיע בכלל לגיל 18. בסופו של דבר מצאתי את עצמי ישן אצל סבתא שלי בירושלים ומתחיל לגלות עולם שלם שחיכה לי שם בחוץ".
סיפור החיים של לביא (23), בן לאם דתייה ולאב שחזר בתשובה, ליווה אותו לאורך כל העונה הנוכחית של "כוכב נולד". את האהבה למוסיקה ואת העובדה שהוא יכול לשיר בעצמו גילה לגמרי במקרה. "כשיצאתי לעולם החילוני נפתחתי לעולם תרבותי שלם של ספרות חילונית ומוסיקה. גיליתי את להקת הקיור ואת מוריסי, שהפכו אותי לבן אדם שאני היום. ממש מצאתי את עצמי בתוך הטקסטים. מוריסי, לדוגמה, הוא לגמרי יוצר ששר לדתל"שים. הוא אף פעם לא הרגיש שייך ושר על כמה שהוא רזה, חיוור ומחפש את עצמו ברחובות לונדון. ככה בדיוק הרגשתי, רק שזה קרה ברחובות ירושלים. זה ניחם אותי. יש למוריסי שיר שנקרא 'אל תשכח את השיר שהציל את חייך'. אני לגמרי לא שוכח את הרגעים ההם של גילוי המוסיקה".
בגיל 17 הוא התחיל לכתוב שירים לעצמו. "הרגשתי שהמילים דורשות דחיפה של מוסיקה אז תפסתי גיטרה והתחלתי לשיר אותן", הוא מספר. "יום אחד אחותי הקטנה אמרה לי: 'אתה יודע שאתה שר ממש יפה?', וככה גיליתי את זה. לקח לי הרבה מאוד זמן עד שממש נחשפתי בפני אנשים כמישהו ששר, ועוד כמה שנים עד שהעזתי להחליט לעשות עם זה משהו.
"כשהייתי בצבא שירתי בקריה והכרתי אנשים מעולם המוסיקה. מפיק מוסיקלי מירושלים שאהב את המוסיקה שלי ואת ההגשה הציע להפיק לי אלבום. במשך שנתיים עבדנו על אלבום. הייתי מסיים כל יום בחמש בתל אביב ונוסע לירושלים להקלטות. אחרי תהליך ארוך הקלטתי אלבום שלם".
קצת לפני "כוכב נולד" הוא הספיק לשחרר סינגל אחד בשם "עוגות" ולעבוד לפרנסתו במרכז נוער למוסיקה בירושלים. "יום אחד פנו למרכז שלנו מ'כוכב נולד' וביקשו מאיתנו המלצות על כל מיני זמרים והרכבים. בסופו של דבר לא לקחו אף אחד מבני הנוער והציעו לי להשתתף בתוכנית".
אמנים שהצליחו לייצר אלבום בדרך כלל נמנעים מללכת ל"כוכב נולד" כדי שזה לא יפגע להם בתדמית. לא חששת?
"תווית היא לא דבר שמאיים עלי. אני גם לא רואה בעצמי את נציג הדתל"שים כמו שמנסים לצייר אותי. אני לא מייצג קהילה כזו או אחרת ואף קהילה לא תוכל לנכס אותי, גם לא 'כוכב נולד', אף שאני אסיר תודה להפקה ולתוכנית. מה זה משנה מאיפה פרצתי? הרי אלבום הבכורה שלי לא יהיה מורכב משירי 'כוכב נולד'. בגלל שלא סחבתי על הכתפיים מגבר מלבונטין 7 לקפה ביאליק בתל אביב אז אני פסול? 'כוכב נולד' בסך הכל מספקת לי חשיפה".
אפרופו חשיפה. כמעט בכל הפורומים של מעריצי התוכנית מנסים לדסקס על חייך הפרטיים ולדלות פרטים לא ידועים. אתה בזוגיות?
"לא", הוא יורה תשובה אוטומטית, ומייד מתקן: "כן, אני כן. אבל זה לא משהו שמדברים עליו".
למה לא?
"לפני התוכנית החלטתי לתחום את כל הנושאים שהחלטתי לתחום. את התשובות לכל השאלות אתן באלבום שלי".
יש למה לחכות?
"זו הבטחה!".
כבר עשר שנים שלירון רמתי (32) מנסה למצוא את עצמו. בודק אופציות לקריירה מצליחה והכנסה נאה, ובסופו של דבר מוצא את עצמו אוסף שברים מהרצפה. "גדלתי במשפחה דתית וצנועה מכפר שלם בתל אביב", הוא מספר. "ההורים שלי נתנו לנו חינוך לעבודה קשה ולצניעות ושמרו עלינו מלהתערבב באלימות שלפעמים הייתי רואה בשכונה. אני הייתי נער מרדן שהיה בורח בלילה מהחלון. היו לי הרבה מאוד חלומות: לקנות אוטו, לפתוח עסק, לנסוע לחו"ל ולחיות חיים טובים.
"מגיל 16 עבדתי. שיפצתי בתים, עשיתי מסגרות אצל דוד שלי בעסק, הייתי שליח. כל עבודה שתחשוב עליה - עשיתי. חשבתי שאעשה כסף ואחיה חיים טובים, אבל כל הזמן התרסקתי. פתחתי חנות ירקות, עסק לשיפוצים עם חבר, שליחויות, קניתי בגדים בזול וניסיתי למכור ביוקר. עשיתי כל מיני שטויות ונהגתי בהרבה פזיזות. חשבתי שאני רמבו שיכול הכל ודי לא קרה איתי יותר מדי. 'כוכב נולד' הגיעה לי בדיוק בזמן. התוכנית הזאת היא הנס של החיים שלי".
לתוכנית התגלגל רמתי באמצעות "המלשינון", פונקציה שאיפשרה לאנשים להדליף להפקת התוכנית על מקורבים ביישנים בעלי יכולת שירה. אף על פי שלא פעם חשב לגשת לתוכנית בעצמו - הוא היה צריך את הדחיפה הזו.
"את העובדה שאני יכול לשיר גיליתי רק באזור גיל 20. התחלתי לשיר לעצמי ופתאום אמרתי, 'וואי, אני שר לא רע'. ככה התחלתי להופיע בכל מיני חפלות של חברים ובכל מיני מקומות שכוחי אל. אנשים ששמעו אותי אמרו לי ללכת ל'כוכב נולד' אבל מהעצלנות והביישנות שלי לא עשיתי עם זה כלום.
"בסופו של דבר אבא שלי שיכנע אותי לפני שלוש עונות לגשת לתוכנית. נסענו לחיפה לאודישנים, נכנסתי לחדר וראיתי אנשים עומדים ושרים והלכתי הביתה. התביישתי. הייתי צריך עוד זמן בשביל לעשות את זה באמת. בעונה הזאת חברה שלי לשעבר התקשרה לתוכנית, ולילה אחד קיבלתי טלפון ממישהו שהזדהה בתור צביקה הדר. בהתחלה לא האמנתי לו שזה הוא ורק אחרי כמה דקות השתכנעתי שזה באמת הוא".
לא קיבלת בהתחלה יותר מדי תמיכה מהשופטים. מרגול, לדוגמה, כינתה אותך "חקיין של זמרים מזרחים".
"זה היה מבאס אבל אין טוב בלי רע בחיים. עברתי בחיים שלי כל כך הרבה דברים קשים ומכות עסקיות, שהכל כבר חישל אותי. כשנכנסתי לתוכנית גילו לי חיידק על מיתר הקול שצריך להסיר אותו בניתוח. החלטתי לוותר על הניתוח ולהיכנס לתחרות ככה. זה מכפיל את הקושי שיש בתוכנית אבל אני רגיל לקשיים".
ואיך הרגשת כשהודחת?
"את האמת? בסדר גמור. יצאתי שביעי ומבחינתי זה היה הישג. כשהיינו במחנה האימונים כל מה שרצינו היה להיכנס למאה ואחר כך לנבחרת. בכל פעם עליתי עוד צעד ועוד צעד. לא האמנתי שיקרה נס שיחזיר אותי לתוכנית".
אתה מדבר על מקרה ההצבעות המזויפות לתמר יהלומי?
"כן. לא יודע בדיוק מה היה שם, וגם כשהתחילו הדיבורים על זה - לא הבנתי מה זה אומר. אבל אז הזמינו אותי לפגישה בהפקה והבנתי שאני חוזר. עוד לפני שהספקתי לעכל הכל - הגעתי לגמר. אני כל כך מאושר ממה שקורה לי עכשיו שמבחינתי זה הפרס. אני מרגיש שסוף סוף אני מביא גאווה ונחת להורים שלי, שמצאתי איזה משהו שיצליח להעמיד אותי על הרגליים.
"אחרי התוכנית אני רוצה להתחיל להופיע בחתונות ובאירועים ולהתחיל לחיות את החיים שעד עכשיו ביזבזתי. כשהייתי ילד אמרתי לאבא שלי, שלפעמים כבר היה מיואש ממני: 'אתה עוד תהיה גאה בי יום אחד'. אבא שלי הכי רצה שאני אלך ואלמד. הוא היה מוכן לשלם רק שאני אבטיח את העתיד שלי אבל לא היה לי תחת להשקיע. בשלב מסוים הפסקתי להאמין לעצמי ובעצמי, אבל בסוף קיימתי את מה שהבטחתי. חשוב לי שאבא שלי יהיה גאה בי ויראה שנגמרו הבעיות איתי".
שמעתי ממקורבים אליך שהחלום הכי פרוע שלך הוא להופיע בתוכנית של אופרה וינפרי.
"כן. זה היה חלום שלי אבל זה כבר לא רלוונטי כי התוכנית שלה ירדה".
יש עוד תקווה. יש לה עכשיו ערוץ שלם משלה. למה דווקא וינפרי?
"די! ביום שהיא מזמינה אותי אני חותך יד. אני חולם להיות הישראלי הראשון שיופיע אצלה. היא אישה ענקית ואם אראה אותה אקוד בפניה קידה ענקית. היא דוגמה מדהימה למישהי שהגיעה מרקע קשה ועם עור בצבע שחור והפכה להיות אחת הנשים החזקות בארה"ב. אין לי מושג איך היא עשתה את זה והייתי שמח לשבת איתה ולדבר איתה על זה".
"אתה יודע שאבא ואמא שלי לא ראו בחיים שלהם 'כוכב נולד'?", מצחקקת חגית יאסו (21), הצעירה מבין שלושת הפיינליסטים אבל גם המנוסה מביניהם, עם רזומה של שירות צבאי בהרכב מוסיקלי. "ההורים שלי עובדים מאוד קשה כדי לפרנס את המשפחה. הם יוצאים מוקדם לעבודה והולכים לישון מוקדם מאוד. מצד שני, הם רגילים שמגיל מאוד צעיר אני משתתפת בכל מיני תחרויות שירה כך שמבחינתם זה לא היה מהלך לגמרי מפתיע.
"כשאבא שלי היה באתיופיה הוא מאוד אהב לשיר, והוא מאוד שמח וגאה שאני בתוכנית, גם אם מהצד ההורים שלי נראים שקטים ולא חלק מכל הבלאגן של התוכנית".
הוריה של יאסו עלו לארץ מאתיופיה בתחילת שנות ה?80 אחרי שחצו ברגל את סודן, הגיעו לתוניסיה ומשם לישראל. מייד עם קליטתם בארץ נשלחו לשדרות, שם הולידו חמישה ילדים ("אני הילדה הרביעית") והנחילו להם חינוך דתי.
יאסו היא נציגת העדה האתיופית הראשונה שמגיעה לגמר "כוכב נולד", והיא בהחלט מודעת למשמעות החברתית, אף על פי שהיא לא מנסה להיות שגרירה או סמל בעניין הזה. "אני רוצה להאמין שהגעתי לשלב הזה בזכות הכישרון והיכולת שלי ולא בגלל שאני מייצגת עדה", היא אומרת. "ברור שאני לא מתכחשת למוצא שלי, והאמת היא שאני מאוד גאה ומאושרת לקבל כל כך הרבה הודעות בפייסבוק מכל מיני ילדים וילדות אתיופים שכותבים שאני גאווה וסמל לעדה. אני חושבת שהיום הכל אפשרי ולא משנה מאיפה אתה מגיע".
במקרה שלך, נוסף על הכל את גם מגיעה משדרות. זאת לא בדיוק עיירה ציורית, פסטורלית ושקטה.
"היא דווקא כן. זה לא היה ככה בשנים האחרונות אבל זה מקום כל כך כיפי לגור בו. אין ספק שהשנים האחרונות שלפני המבצע בעזה היו שנים מאוד מאוד קשות של פחד ולחץ. היו תקופות שהיינו קמים בכל בוקר בחמש או שש בלי צורך בשעון מעורר. האזעקה היתה השעון המעורר שלי. בשלב מסוים הייתי יוצאת מהבית וממש מחשבת את מסלול ההליכה שלי לחברות: 'אני אלך משם כי שם יש בניין להסתתר'".
ואיך מצליחים לשרוד תקופה מורטת עצבים שכזו?
"בקושי רב. האהבה שלי לעיר ולחברים שלי הצליחה להשאיר אותי שפויה. היו הרבה פעמים שהרגשתי שאני כבר מותשת. היתה שבת אחת שכל הזמן נחתו קסאמים ופשוט אמרו לנו בכריזה לא לצאת מהבתים. באתי לאבא שלי בוכה ואמרתי לו שאני לא רוצה לחיות במצב הזה. אמא שלי ואחותי הקטנה עברו לתקופה מסוימת לאשקלון ואני נשארתי בעיר כי היו לי בגרויות. מצד שני, זאת תקופה כל כך מחשלת שאחריה הכל נראה לך בחיים קל ופשוט".
כשהיא מדברת על חישול היא מתכוונת בעיקר ליכולת שלה להתמודד עם החבטות המילוליות שקיבלה מהשופטים. החבטות האלו הגיעו לשיאן בתוכנית הספיישל של ריטה, אז בחרה לשיר את השיר "רגע פרטי".
"אחרי התוכנית ההיא נתתי לעצמי סטירה ואמרתי 'תתעוררי'", היא מספרת. "פתאום הבנתי שיש כאן מלחמה רצינית על המקומות, ושאם אני לא מתחילה לתת מעצמי - אני הולכת הביתה. אנשים אומרים לי שאני משדרת שקט ושלווה בטלוויזיה, אבל האמת היא שבתוך תוכי אני בהתרגשות עצומה. לפעמים ההתרגשות משתלטת עלי.
"באותו ערב החלטתי שאני לא נותנת לשום דבר לבלבל אותי ואני פשוט נלחמת. אני שמחה שהתעוררתי והגעתי לגמר".
לפני שנכנסת לתוכנית היית סייעת בגן ילדים. מה יקרה איתך ביום שאחרי?
"אני חושבת שהחלום הראשוני של כולנו הוא פשוט לישון", היא צוחקת, "אחר כך נראה מה. כבר הוכחתי לעצמי שאני מסוגלת לעמוד על במה גדולה וגם מצאתי במהלך העונה את הקו המוסיקלי שמתאים לי. אני מקווה שאחרי הגמר אני אאסוף חומרים ואקליט שירים, אבל אני קודם כל רוצה להיות בגמר ולזכות.
"אם הגעתי עד לפה אני רוצה להגיע עד הסוף. אני מרגישה שאני חייבת את זה לעצמי וגם להורים שלי שכל כך תומכים בי כל השנים. זאת תהיה מין סגירת מעגל להשתלבות שלהם בארץ. הקליטה שלהם לא היתה קלה. תחשוב שהם גרו בכפר והיו מתקלחים בנהר ופתאום הם גרים בבניין. הם לא הבינו מה זה חצי מהמכשירים בבית. הם עברו דרך ארוכה, הולידו חמישה ילדים בארץ, ועכשיו הם זוכים לחיבוק גדול. זכייה במקום הראשון תהיה המתנה שלי להורים שלי". ¬
מה הם ישירו בגמר?
דוד לביא:
"בחרתי לשיר את 'מבול' של רונה קינן מכיוון שאני מרגיש בו 'בבית', גם טקסטואלית וגם מלודית. השיר הזה הפך להיות במהלך העונה מעין המנון אישי שלי. יש לי תחושה שאנשים מצפים לו בגמר, מה גם שרונה נתנה לי את ברכתה.
"השיר השני שאבצע הוא 'פנים ושמות' של דני רובס. השיר מדבר על ריחות של שבת, עיניים של אבא ואמא, מי שהייתי אז לעומת מה שאני היום. אני חושב שהשיר הזה מסכם אותי בצורה הכי טובה שיש".
לירון רמתי:
"בסופו של דבר החלטתי ללכת על 'את לבד יושבת' של אביהו מדינה כי לדעתי זה שיר נוגע, עצוב ומרגש. השיר השני שאני מקווה שיקפיץ את הקהל הוא 'ארץ חדשה' של שלמה ארצי, שהוא פשוט שיר כיפי שגם מזכיר את חיפה - המקום שבו מתקיים הגמר".
חגית יאסו:
"אני בחרתי שיר של עפרה חזה כי בעיניי היא זמרת מדהימה ואני מאוד מתחברת לשירה שלה. בחרתי את 'מישהו הולך תמיד איתי' כי הוא מתקשר לזה שאני מרגישה שה' תמיד איתי".