סוף טוב - הרוב טוב. ברוב מוחץ של 57 נגד 28 דחתה הכנסת את הצעת פאינה קירשנבאום להפוך את בית הנבחרים הישראלי לוועדת חקירה מקרתיסטית, שתחטט בהתנהלות הכספית של ארגוני השמאל.
לא שאין בעיות אתיות קשות בהיערכותם של גופים אלה בחברה הישראלית; ולא שהזדקקותם לכספי האיחוד האירופי וממשלות המתיימרות להיות ידידותיות נקייה משיקולים זרים. אך אילו קיבלה הכנסת את הצעת ישראל ביתנו, היתה ניחתת עוד מכה על דמותה של ישראל כדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.
במישור המפלגתי רדה אביגדור ליברמן את הדבש הפוליטי. הוא הקדים להצבעה מסיבת עיתונאים שבה טען כי ממילא ניצח. עלה בידו להעלות את הנושא על סדר היום הציבורי. גם תקף את נתניהו והציג את ההנהגה כעלה נידף ברוח. כאילו שהבאה בחשבון של הביקורת בעולם אינה שיקול לגיטימי לממשלה הנאבקת לשפר את תדמיתה של ישראל בזירה הבינלאומית.
טענה אחת שהעלה ליברמן היתה במקומה. הוא קבל כי הקואליציה תמכה בחוק החרם שיזמו ח"כי הליכוד, אבל שללה את יוזמת החקירה של ישראל ביתנו. על מה ולמה הקיפוח? נכון, את שניהם צריך היה לדחות. לא רק אחד.
רוח רעה מהדיון
רוח רעה עלתה מהדיון אמש. היא באה לכלל ביטוי לא בתוצאות ההצבעה בעד או נגד אלא בהיעדרות הסיטונית של שרים וח"כים מהקואליציה. ישראל כץ וסילבן שלום, אלי ישי ואריאל אטיאס, ואולי מביכה מכל היתה עמדת משה (בוגי) יעלון, שנכח במליאה וסירב להשתתף בהצבעה. לא במקרה. בליכוד מתקיים כבר מסע הפריימריז. מדי יום, מדי שבוע. אז אין דבר נוח מאשר להסתלק מנקיטת עמדה.
שוב היתה זו הגוורדיה הוותיקה של הליכוד שהצילה את כבודו של המחנה הלאומי-ליברלי לנוכח ההסתערות מימין. העתיד מדאיג, ההווה השתפר.
הכנסת יוצאת סוף סוף לפגרה וכך ישתחרר מעט הלחץ הפנימי בקואליציה, לפחות עד לכינוס עצרת האו"ם בספטמבר. ישראל תוכל לחזר אחרי משרדי החוץ בעולם בלי שמארב פרלמנטרי מבית יתקוף ויחבל בעבודת שליחיה, היוצאים לבקש על נפשה נגד החלטה בדבר הקמת מדינה פלשתינית חד-צדדית בגבולות 67'.
השקט הפרלמנטרי הושב על כנו. עד הפעם הבאה.