הרבה דברים אבל לא "חברותא"

בעוד אנשי ביה"ס הפרטי הראשון, "חברותא", חוגגים את ניצחונם המשפטי במסגרתו מחוייבת המדינה להעניק להם רישיון לפתוח את שעריהם לתלמידים שידם משגת כ-30,000שקלים בשנת לימודים, נשאלת השאלה עד כמה ערגתם של "חברותא" לחינוך טוב משקפת את חולשת המערכת, ועד כמה היא משקפת את החולשה שלנו כחברה.

ב"חברותא" לא בהכרח טועים בעודם מניחים כי תמימה היא האמונה ש"חינוך טוב" יתקן את כל בעיותינו ואף יצמצם פערים חברתיים, ומובן מדוע הם מתגאים בטענתם כי הצליחו במקום בו כשלו שרי חינוך רבים, והוא יצירת בית ספר המעניק שכר גבוה למורים, מעמד וסביבת עבודה "ראויה", וציפיות גבוהות מהמורים מותרות גם כן.

עם זאת, משנת "חברותא" מתעלמת מאחד החוקים החשובים ביותר בספרות החינוכית והוא "חוק הורטון" המסביר כי "כל ניסוי בחינוך עובד". כדוגמא, ניתן לספר על מחנך שהתלבט כיצד להעלות את מוטיבציית כיתתו להצליח גם במקצועות הקשים להם יותר. כמענה, החליטו יחדיו המנהל, המחנך וההורים לתת לכל תלמיד לבחור כלי נגינה אחד, ולהעמיד לרשותו את כל המשאבים הנדרשים על מנת שיצליח לנגן בתוך בית הספר- וייווכח כי ההצלחה בתוך בית הספר אפשרית וכי אין דבר העומד בפניי הרצון.

אחוזי הצלחת הניסוי הכיתתי היו גבוהים, אך הם הלכו וירדו עם ההתפרשות לשאר הכיתות, ואף לשאר בתי הספר בעיר ובמדינה. לבסוף הוסק כי למרות הנגנים הרבים שנולדו, אין לתכנן את מדיניות העלאת המוטיבציה על בסיס הגורמים לנו להרגיש טובים יותר בלבד, אלא לחפש את הגורמים לנו להיות טובים יותר באמת.

ההצלחה העתידית בניסוי "חברותא" מובטחת, אך מסוכנת לנו מכיוון שתהווה תקדים. אתגרים למערכת החינוך הישראלית, וכניסתה של "חברותא" כשחקנית מן המניין, עשויה להביא מחנכים הבוחרים ב"הוראה" מתוך תפיסתה כ"פרופסיה" לעבוד בבתי הספר הפרטיים בהם לא יעמדו מול קבוצת תלמידים ישראלית ממוצעת שבה אחד מתוך כל ארבעה חי מתחת לקו העוני.

במציאות זו, תלמידים בעלי רקע סוציו-אקונומי חזק יותר, המקבלים תמיכה מהוריהם דוברי השפה, לא יוכלו לסייע לחבריהם החלשים יותר ולדחוף אותם קדימה. ב"חברותא" שכחו כי זוהי המשימה האמיתית של מחנך, הרבה יותר מהעלאת ממוצע הציונים של תלמידו בסביבת עבודה שקטה. על אף ה"אינטגרציה", ובהימצא מנהיגות מורית אמיתית - ניתן לקחת כיתה מעורבת ולעצבה לקבוצה המקיימת ערבות הדדית. זוהי אחת החוויות המשמעותיות ביותר של מערכת החינוך הציבורית, ואיננה תלוית תקציב.

שיפור מערכת החינוך מוטל על כולנו, ולא רק על שרי החינוך. ב"חברותא" מתעלמים מהסכנות שבניסוי ומהעובדה כי אנשי חינוך הנזכרים לדורות הם שפעלו בכל תנאי ולא בהתניית תקציב חריג בלבד. במקום לקחת אחריות חברתית על כלל התלמידים שבאזורם, ולייעד את תקציבם לחיזוק המורים שלוקחים את המערכת קדימה, הם יצרו מקום מפלט לבוחרים לחנך ולעשות אותנו "טובים יותר".

*הכותב שימש כיועצה הבכיר של שרת החינוך לשעבר הפרופ' יולי תמיר, מזכיר "ועדת דורנר", ומייסד "הפורום לחינוך" באשקלון.