במחצית שנות ה-60 של המאה שעברה, בשנה הראשונה ללימודיי בפאריס, התגוררתי בחדר משרתות בקומה השישית של בית דירות במרחק הליכה מהסורבון. החדר היה בגודל מיטה שהתקפלה לתוך הקיר. לרשותם של כל דיירי חדרי המשרתות, סטודנטים כמוני, עמד בית שימוש אחד משותף. שכר הדירה עבור חדר המעצר הזה היה שווה ערך ל-80 דולר. באותם ימים מכונית יד שנייה במצב מעולה עלתה 400 דולר.
באותה שנה ראשונה בפאריס הכרתי זוג צעיר שהתגורר בפרבר בצפון העיר. הוא היה מורה לחינוך גופני וסופר מתחיל, והיא היתה מורה לחינוך מיוחד. הם התגוררו עם בתם התינוקת בדירת שני חדרים עם מטבח, חדר רחצה ושירותים שתמורתה שילמו שכר דירה שהגיע לחצי משכר כלוב המשרתות שלי. כזוג צעיר בעל הכנסה צנועה, הם קיבלו את דירתם מהרשות למגורים בשכר צנוע. כעבור שנתיים, כשנולד בנם השני, הרשות העמידה לרשותם דירת ארבעה חדרים שתמורתה שילמו עדיין פחות ממה שעלה צינוק בשוק הדיור החופשי.
השיטה הצרפתית לפתרון בעיית הדיור לזוגות צעירים ולמעוטי הכנסה נולדה מהצורך לפתור את משבר הדיור שהתהווה לאחר המלחמה. הנדידה ההמונית מהכפרים למרכזי הערים הגדולות ועלייה חדה בילודה יצרו מחסור של כ-4 מיליון דירות. בעקבות חקיקה והחלטות ממשלה, החלה לפעול ב-1950 תוכנית ה-HLM (בנייה לדיור בשכר מתון), שתוקצבה כראוי והוטל עליה לספק פתרונות דיור של שניים, שלושה ואף ארבעה חדרים לפי גודל המשפחה הנזקקת לדיור ציבורי. בשנים הראשונות לקיומה רכשה הרשות דירות ישנות, שאותן שיפצה, שידרגה והשכירה בשכר צנוע, ומשנת 1956 ואילך נבנו במסגרת התוכנית 240 אלף יחידות דיור חדשות מדי שנה.
חובת המדינה להעניק לאזרחיה אפשרות דיור
הזכאות לדיור ב-HLM נבחנה על פי שני קריטריונים: גודל המשפחה והכנסתה. כיום, במלאות 60 שנה לפעולתה של התוכנית, קיימות בערי צרפת כ-5 מיליון דירות במסגרת "קריות HLM", ובהן מתגוררות כ-15 מיליון נפשות, שהן כמעט רבע מכלל האוכלוסייה.
המגורים בקריות הדיור הציבורי בשכר צנוע מהווים כ-45 אחוזים מכלל הדירות המושכרות במדינה. הסובסידיה הממשלתית השנתית מגיעה בשנים האחרונות ליותר ממיליארד יורו בשנה. במשך ששת העשורים לקיומה של התוכנית הורחבו מסגרותיה, שאחת מהן היא קואופרטיבים של HLM. כיום פועלים ברחבי צרפת יותר מ-150 קואופרטיבים כאלה שנהנים מתנאי הסבסוד הממשלתי, בונים לעצמם את קריית המגורים הציבורית שלהם, ומעניקים לחבריהם דיור בתנאי שכר צנוע.
כל זה אפשרי כאשר המדינה מכירה בכך שחובתה להעניק לאזרחיה אפשרות לדיור - והמדינה עצמה בונה את קריות המגורים הללו. זה לא עולה בקנה אחד עם פילוסופיה שדוגלת בשוק חופשי של בנייה מופרטת למטרות רווח. כל עוד אין בישראל חוק יסוד: חובות המדינה לאזרחיה, וכל עוד הזכות לדיור בשכר צנוע אינה מוגדרת בחוק כאחת מזכויות היסוד של האזרח - משבר הדיור בישראל רק יחריף וילך. בצרפת עברו שש שנים מחקיקת החוק עד שנראו פירותיו הראשונים. כדי לפתור את הבעיה בישראל יש להפסיק כל בנייה מיותרת מחוץ לגבולות המדינה ולהפנות מייד את כל המשאבים שישתחררו לבנייה ציבורית במימדי ענק בעיבורי הערים המרכזיות. מי שמבטיח בישראל פתרון בתוך שנה-שנתיים בלי לנקוט צעדים דרסטיים כאלה, זורה חול בעיני הציבור ומזלזל באינטליגנציה של העם.