יש הרבה דברים שכדאי להעתיק מאמריקה, אך לא את השיטה למינוי שופטים לביהמ"ש העליון. שם זה הנשיא שממנה את השופטים, באישור הסנאט - והתוצאה: פוליטיזציה נרחבת של המוסד המשפטי הבכיר ביותר של המדינה.
מבחינה זאת, שיטת המינויים לבית המשפט העליון בישראל עדיפה בהרבה על זו הנהוגה באמריקה. אך אליה וקוץ בה: האם שיקול הדעת של השופטים שבידיהם נתונה הסמכות העיקרית למינוי יורשיהם אינו מושפע אף הוא מנטיותיהם הפוליטיות? המסקנה היא שנושא המינויים ושאלות היסוד לגבי סמכויות בית המשפט חייבים בירור ולימוד דחופים על ידי גורמים עצמאיים ובלתי תלויים מכל שדרות האקדמיה, הפוליטיקה, המשפטנות והממסד הדתי על גווניו השונים - והציבור בכללותו. ואולם, התקפות בלתי מרוסנות על בית המשפט עלולות להכשיל מראש את הרפורמות הדרושות - והן משרתות גורמים שכופרים בעצם שלטון החוק במדינת ישראל, שבלעדיו אין לא דמוקרטיה ולא חירות.
בישראל אין חוקה
"אז אולי חברי הכנסת יבחרו את השופטים, הרי הם נציגיו של הציבור", יש מי שיגיד - אך גם זה בעייתי; לא מפני שהם "לא עברו קורס כדי להיבחר לכנסת", כפי שכתב העיתונאי יאיר לפיד - גם חברי הקונגרס האמריקני רובם לא עבר קורסים כאלה. אלא מפני שאפשר להעלות ספק לגבי השאלה באיזו מידה הכנסת אכן מייצגת נאמנה את העם.
הדילמה מחמירה עוד יותר לנוכח העובדה שרבות מהסוגיות שבית המשפט העליון פוסק לגביהן הן בעלות השלכות לאומיות וביטחוניות קיומיות - שלא הידע המקצועי והאחריות הציבורית (שהרי אינו מורכב מנבחרי ציבור) מכשירים אותו לכך. וזה אולי עיקר הבעיה: המציאות היא שמולנו עומד אויב שלא השלים עם עצם קיומנו ושרוב רובו רוצה בהשמדתנו. כפי שכותב גם המחזאי האמריקני-היהודי, חתן "פרס פוליצר", דיוויד מאמט, בספרו החדש "הידע הסודי".
כל זה מחזיר אותנו לחוק החרם שחוקק בשבוע שעבר בכנסת. אין ספק שהמציאות מצדיקה נקיטת צעדי התגוננות מצד מדינת ישראל בפני אויביה ומחרימיה. כפי שמוכיח הסקר של מינה צמח, גם רוב הציבור סבור כך. כך שהשאלה היחידה היא אם החוק כפי שחוקק, הוא אכן התשובה הטובה ביותר כדי להתמודד עם המגמות התוקפניות. הנושא אכן יגיע במהרה גם לבית המשפט העליון - שכמו באמריקה פועל גם אצלנו כבית משפט לענייני חוקה, אך עם הבדל קטן: לנו אין חוקה. ייטיב, אפוא, בית המשפט העליון אם ידון בסוגיה במסגרת חוקי היסוד הקיימים, אך גם בהתחשב בהיבטים הלאומיים והציבוריים. זה יהיה אולי מבחנו האמיתי בשעה זאת: לא לבטל אלא לתקן. כלומר, להחזיר את החוק לכנסת כדי להמריץ אותה ואת הממשלה למצוא תשובות נאותות לבעיה אמיתית שלא ניתן לטאטא אותה מתחת לשטיח.