המקצוע היחיד מהתיכון שעוד עולה בזיכרוני מדי פעם הוא היסטוריה. זכיתי והיה לי מורה כריזמטי ושבע קרבות, שהצליח להעביר לנו באופן נלהב אפילו את התקופות החשוכות משעמום של ימי הביניים. כשזה נגע להיסטוריה של העם היהודי, הוא בכלל יצא מגדרו. והאמת? קל היה לדמיין חלק מהאירועים כשהאזנת לדבריו, ולו רק בגלל התרבות המשותפת שגישרה על פער הדורות.
אחת המתודות היותר מוצלחות שלו, שהצליחה להכות שורשים בזיכרוני, היא זאת שניתן לסכם במשפט אחד ששלמה המלך כבר אמר מזמן - "אין חדש תחת השמש". שיטה זו גורסת שכמעט כל מאורע מן עברנו המשותף ניתן להשליך על קורותינו בעת הנוכחית. יכול להיות שעברו כקצין חידד אצלו את הצורך להפיק לקח מכל סיפור היסטורי, צורך שרק הוכיח את יעילות השיטה מעל לכל ספק. קחו, לדוגמה, את תקופת סוף בית שני, על הפילוג החריף והיציאה לגלות שממנה חזרנו רק לפני קצת יותר מ-60 שנים. לפי שיטתו, אם לא נפיק את הלקחים ממעשיהם של אבותינו בתקופה ההיא, ייתכן שנמצא את עצמנו באותו מצב בקרוב.
מחשבות אלו רצות לי בראש בעיקר לפני צומות החורבן, שמלבד תשעה באב הולכים קצת לאיבוד בלוח השנה הישראלי. כן, ישראלי דווקא ולא יהודי, כי שומרי מסורת ודתיים לגוניהם עוד מוקירים את התאריכים הללו, גם אם לא תמיד יורדים לעומקם, וחיים את זיכרון החורבן בכל אחד ואחד מהצומות.
ייתכן שהגורם לכך הוא העובדה שבלוח השנה הישראלי צומות אלו נבלעים בתוך העונות חסרות הברק שבין החגים, כמו עשרה בטבת החל בטבורו של החורף, ואילו שבעה עשר בתמוז - שחל היום - מגיע כמעט תמיד ביחד עם המדוזות של הקיץ.
מלחמות כבר לא קורות בחורף
ארבעת צומות החורבן שזורים בין החגים המשמחים בטור עולה של אבל - מצום גדליה שמגיע מייד לאחר ראש השנה ועד תשעה באב שבאמצע הקיץ. העלייה במפלס האבל אינה באה לידי ביטוי בפסיקה הלכתית ההולכת ונעשית חמורה ומצערת יותר, אלא במהותם של המאורעות שעליהם אנו צמים. מעשרה בטבת, שבו התחיל המצור על ירושלים בימי בית ראשון, דרך י"ז בתמוז, שבו נבקעו חומות העיר, ועד תשעה באב, שבו חרב בית המקדש (כנראה גם הראשון והשני). ולבסוף גם ג' בתשרי, על פיזור היישוב היהודי בארץ אחרי חורבן בית ראשון עם רציחתו של גדליה בן אחיקם.
אולי כמו שאמרה סי היימן, מלחמות כבר לא קורות בחורף, ולכן למעט עשרה בטבת שאר הצומות יוצאים בקיץ או בסופו, ואז הצום הופך מורגש יותר. החום המעיק בי"ז בתמוז ובתשעה באב מקשה מאוד על הצום, ומרבית האנשים, שאף עובדים בימים אלו, מתכנסים עמוק לתוך המזגן ומשתדלים להימנע מתנועות מיותרות עד צאת הצום בערב.
בסבל הזה אנו משיגים לדעתי את רצון חכמים, בקביעתם את ציון ימי האבל האלו במצוות צום לדורות. כאשר אני חש כך במהלך הצום, אני מבין בגוף את צערו העמוק של היום. ואז, בעקבות המעשה, נמשך הלב, וגם הראש, ומתחדד הלקח העולה מאותו פילוג בימי חורבן בית שני משיעורי ההיסטוריה. זהו הלקח החשוב שעל פיו אני משתדל לנהוג גם בימים שלאחריו, והוא - להרבות באהבת חינם.