ראש בראש: מה הסיפור של מחאת האוהלים?

מחנה האוהלים שקם בשדרות רוטשילד במחאה על מחירי הדיור הוא רגע פוליטי מרהיב ומרגש, מהחשובים שהיו כאן אי פעם. מסוג האירועים שגדולים מסכום חלקיהם, כך שבכלל לא משנה מי יזם אותו ולמה, מהן המטרות המוצהרות וכמה זמן זה יחזיק. מה שחשוב זה שהוא כאן, חי ובועט ומלא אנרגיה.

על מה המאבק הזה, ואיך קרה שהוא תפס כל כך חזק? בניגוד לטיעונים של כמה מצקצקי לשון, לא מדובר בתל אביבים מנותקים שחושבים שמגיע להם לגור ברוטשילד. יש לי חדשות: ברוטשילד אנחנו לא יכולים לגור כבר מזמן. גם המחירים בשאר תל אביב וגוש דן האמירו בשנים האחרונות אל מעבר להישג יד. אומרים לנו לעבור לפריפריה, אבל האמת היא שהמחירים עולים בכל מקום שרלוונטי לעבודה ולחיים עירוניים.

בשנים האחרונות ישראל עוברת התפרקות כללית מאחריות ציבורית לשירותים בסיסיים כגון בריאות, חינוך ורווחה. המצב בשוק הדיור הוא הקיצוני ביותר. זה למעלה משלושים שנה לא נבנתה בישראל ולו דירה ציבורית אחת; האחריות לשירות הבסיסי ביותר – קורת הגג – הופקרה לחלוטין לכוחות השוק והבתים שלנו מסופסרים לכל המרבה במחיר; גם הממשלה משתתפת במשחק, כאילו שכחה מאחריותה לאזרחיה והיא מתנהגת כשחקן כלכלי שמבקש למכור ברווח.

מילא שהממשלה לא מספקת את השירות הבסיסי, היא גם מתנערת לגמרי מרגולציה עליו. משבר הבנקים הישראלי, פרשת הרכבת הקלה ומשבר המשכנתאות האמריקאי כבר הוכיחו שכוחות השוק לא מסתדרים לבד, וגם במדינות הקפיטליסטיות ביותר המדינה מממשת את אחריותה בכמה תחומים בסיסים. הדיור אמור להיות בראשם. אלא שבישראל, שוק השכירות פרוץ לחלוטין. זהו שוק שנעדר יציבות מינימלית, השוכרים מופקרים לחוסר ודאות ועל פיקוח על שכר הדירה אין מה לדבר.

במציאות הזאת, פלא שיש אוהלים ברוטשילד? השאלה היחידה היא כיצד לא קמו אוהלים עוד קודם. כל מי שיוצא לרחובות בעשרות מיקומים בישראל, רואה שזה לא גימיק חולף, אלא מציאות חדשה. מעתה זוהי אחריות של כולנו לדאוג לכך שלא נסתפק בפחות משינוי סדר עדיפויות.


* תמר זנדברג היא חברת מועצת עיריית תל אביב יפו מטעם מרצ

בתוך כמה ימים הצליח מאהל המחאה בשדרות רוטשילד לחולל מהפך: נושא הנדל"ן עבר למרכז סדר היום הציבורי, בניגוד לימים כתיקונם אז הנושא כמעט ואינו מעסיק את כלל הציבור. אכן מדובר בפצצה מתקתקת: מחירי הנדל"ן המרקיעים שחקים הרחיקו את חלום הדירה מהישג ידם של חלקים גדולים בציבור הישראלי. המצוקה שבגינה מוקמים אוהלי המחאה בערים שונות בארץ היא מצוקה אמיתית שדורשת טיפול יסודי ומעמיק. אולם חשוב שבלהט המחאה לא נסיט את הדיון מהעיקר – איך לפתור את הבעיה ומי הגורמים שמונעים זאת. במישור המידי, אני סבור כי על המחאה להתמקד בבעלי הנכסים המפקיעים את המחירים ולעשות שימוש בכוח הצרכני להימנעות מהשכרת הדירות מהם. אולם, יש צורך בפתרונות מערכתיים וזה עיקר העניין.

לפני למעלה מ-4 שנים, העליתי במועצת העיר את הצורך בקידום דיור בר השגה וראש עיריית ת"א יפו, רון חולדאי הורה על הקמת הצוות בראשותי שעשה עבודה מקיפה שאת פירותיה אנו מתחילים לקצור בפרויקטים העירוניים בהם משולבות דירות לזוגות צעירים וסטודנטים. תל אביב היא העיר הראשונה שהבינה את חשיבות הנושא ומנסה לטפל בו – אך היא אינה יכולה להביא את הישועה לבדה.

ידיה של העירייה כבולות לנוכח הסרבול הביורוקרטי. הרפורמה עליה הצביע ראש הממשלה היא כורח המציאות וללא התרת החסמים הביורוקרטיים, ללא קיצור הליכי התכנון, ללא ניעור יסודי של מנהל מקרקעי ישראל - כל המאמצים של רשות מקומית כזו או אחרת יהיו טיפה בים. נתניהו הוא ראש הממשלה הראשון שמתעמק בנושא ומציע פתרונות קונקרטיים. יש לגבות אותו אל מול הגורמים הפוליטיים המנסים לחבל במאמציו להתיר את הסבך הביורוקרטי. כעת, אותם גורמים פוליטיים בשמאל שחיבלו ברפורמות שמוביל ראש הממשלה, מנסים לנכס את המאבק האזרחי לעצמם ולעשות בו שימוש לצרכיהם הפוליטיים. אסור למאבק זה ליפול לידיהם של עסקנים פוליטיים. חברי מועצת העיר בת"א שהתנגדו לדיור בר השגה, להקמת קרן המלגות סטודנטים עסוקים עדיין בהפרחת הסיסמאות בלי שהם מציעים פתרונות מעשיים. המאבק הזה יצליח רק אם נשכיל להוביל אותו במסלול הנכון!


* ארנון גלעדי הוא המשנה לראש עיריית ת"א יפו מטעם הליכוד