היוזמה שהציג שר החינוך גדעון סער, שלפיה כל שבוע חדש בגני הילדים ייפתח בטקס שיכלול את הנפת דגל המדינה ושירת ההמנון, מעוררת התנגדות בקרב חוגים מסוימים, שניסו להעניק לה הקשר שווא ולכרוך אותה עם שורה של חוקים מעוררי מחלוקת, ובהם חוק ועדות הקבלה וחוק הנכבה. הגדיל מכולם בהתנגדותו ליוזמה חתן פרס ישראל בחינוך, פרופ' גבי סלומון, אשר רמז בראיון לעיתון "הארץ" כי אנו נדחפים אל זרועות הפשיזם. ממש כך. כאילו ביקורים באתרי מורשת ואימוץ קברי לוחמים שנהרגו למען מדינת ישראל הם מעשים פשיסטיים.
ילדי בית הספר בארה"ב מדקלמים כל בוקר, למשמע כריזה פנימית, את שבועת האמונים לדגל ולמדינה, אך לא כל מה שטוב לאמריקנים טוב לנו. ונשים לרגע בצד את העניין שהיוזמה לא תחול על בתי הספר הערביים. יש להדגיש שמתנגדיה לא רק מטשטשים, הן בעקיפין והן במישרין, את החיבור בין העם למדינה; הם טועים באבחנה שלהם משום שהם לא מנתקים את הקשר בין חוקים שיש להם ניחוח שנוי במחלוקת לבין מדיניות המבקשת להדגיש כי שירת ההמנון והנפת הדגל הם מעשים לאומיים טבעיים. יותר מכך, אם משמעות מעשים כהנפת הדגל ושירת ההמנון היא דחיפה לפשיזם הרי דוד בן-גוריון, יצחק טבנקין ושאר מנהיגים ציונים יכולים להיקרא פשיסטים כי הם עודדו מעשים אלו בפרהסיה...
למי יש מונופול על המחשבה?
יותר מכך, טיעונים נוספים שעולים נגד ההצעה הם שיש כאן התערבות יתר בחיי הפרט וכי ילדים בגני הילדים לא מבינים את המשמעויות של העניין. אך גם טיעונים אלה בעייתיים וזאת מפני שילדים בגיל הגן לומדים, למשל, על חגי ישראל ועל שירים המתקשרים בצורה ישירה לאותם חגים. האם אין כאן, במקרה הספציפי הזה, התערבות בחיי הפרט? ובכלל, מי קובע מהי התערבות יתר בחיי הפרט? ומה לגבי פיתוח המחשבה? הרי לימוד על סמלים לאומיים רק יפתח את המחשבה והעניין והידע הנרחב הנוגע ללאום שאליו אנו שייכים.
צריך להדגיש כי מתנגדי היוזמות הלאומיות במשרד החינוך טוענים, חזור וטעון, כי האיזון בין דמוקרטיה לבין יהדות הולך ומופר. מדוע? מדוע זה לא בדיוק להיפך, כלומר האיזון רק מתחזק.
וכאן נשאלת שאלה: האם אותם מתנגדים קיבלו את המונופול על המחשבה? מעקב אחר ספרי הלימוד של משרד החינוך מוכיח כי בשנים האחרונות ניכרה מגמה מכוונת ומוגזמת, דרך אותם ספרים, לכיוון דמוקרטיה על חשבון יהדות וישראליות. האם לחנך לדמוקרטיה זה ראוי ולחנך ליהדות זה לא ראוי? מספיק לעיין בספר "להיות אזרחים בישראל" ובספרי היסטוריה נוספים שבהם מוצגת הנכבה הפלשתינית כעובדה מנותקת מכל הקשר היסטורי ראוי כדי להבין זאת. כפי שהדמוקרטיה חשובה, כך גם היהדות ובוודאי הישראליות, הכוללת לימוד סמלים לאומיים.
בימים שבהם מדינת ישראל כמדינה מערבית חווה על בשרה את פרי הבאושים שיוצרות תוכניות ריאליטי, בדמות ריקנות אינטלקטואלית וחוסר יכולת לפתח כלי ביקורת, חיזוק הזיקה לארץ יכול, ולו גם במעט, לבלום את ההידרדרות במדרון החלקלק שבו נמצאת מערכת החינוך. פשיזם אכן הורס - אבל לאומיות בונה. ההיסטוריה מאששת את ההנחה הזאת.
* הכותב שימש יועץ שר החינוך בשנים 2010-2009