פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עוד לא מאוחר לקבל אחריות על עצמנו

      האמת היא שזה היה קצת מפתיע. לאחר פעמים אחדות שבהן דחתה ארה"ב, ברגע האחרון, את כינוס הקוורטט (בהשתתפות האיחוד האירופי, רוסיה והאו"ם), היה נדמה שכאשר נקבעה פגישת בכירי הקוורטט בוושינגטון בשבוע שעבר, ובעיקר כאשר מדובר בחודשיים לפני הדיון בעצרת הכללית של האו"ם בנושא המדינה הפלשתינית, משהו יקרה.

      הטיוטות התרוצצו בין הצדדים כמו לפני אירוע מדיני חשוב. רוסיה היתה מעורבת פחות מאחרים, אבל נציגי יתר חברי הקוורטט לא הפסיקו להתקשר לפלשתינים ולישראלים, ולהציע נוסחאות שיעניקו לשני הצדדים את עיקר תאוותם, ויאפשרו להם לשוב מייד לשולחן המשא והמתן. נאומו של הנשיא אובאמה איפשר לכולם, לכאורה, להסתמך עליו כעל בסיס מוסכם לחידוש השיחות וכמצפן בדרך לסיומן.

      הקוורטט הוכיח שהוא כלי חלוד

      אבל זה שוב לא קרה. הקוורטט חזר והוכיח את עצמו ככלי חלוד, מסורבל וחסר יעילות לטיפול בסכסוך הישראלי-פלשתיני. הצורך להגיע לקונצנזוס מתחיל להזכיר את סרבולה של מועצת הביטחון של האו"ם. פתרונות, ככל הנראה, לא יבואו משם. שוב פונה צוואר הבקבוק במשחק ה"אמת או חובה" שלנו אלינו, הצדדים היריבים. שוב מתברר שאם לא ניקח את עצמנו בידיים, נהיה תלויים לחלוטין בנסיבות במקום שנשלוט בהן. הפלשתינים החליטו על מהלך בינלאומי בלי שברור להם בדיוק לאן הוא עשוי להוביל את עמם, ואילו אנחנו מתקשים להתמודד עם האתגר הזה, ומקוששים הצבעות שייצרו מיעוט מכובד נגד ההחלטה שתתקבל ברוב גדול בכל מקרה. זהו רוב שעלול להוביל את כולנו לפרק חדש של עימות כזה או אחר.

      לא מעט אנשים טובים בשני הצדדים קיוו שביום שני שעבר יקרה משהו בוושינגטון. בצד הפלשתיני היו ציפיות שהחלטה משותפת תוריד אותם מן העץ החדש של החלטת או"ם, החלטה שלא תביא בשטח לשום שינוי, ואילו בצד הישראלי היתה תקווה שהאמריקנים יצליחו להוביל את הקוורטט להחלטה שאפשר לחיות איתה ושתמנע את התבוסה המצפה לישראל באו"ם בעוד שבועות אחדים.

      עכשיו נותרו לבדנו בזירה. אנחנו מכירים את הפלשתינים היטב. אנחנו יודעים לדבר זה עם זה. אנחנו מסוגלים לעשות זאת באופן פומבי וגם באופן חשאי. אנחנו יודעים שהתחליף לדיבור עלול להיות גרוע מאוד, ושהתחושה הטובה הקיימת כיום - ביטחון יחסי ושגשוג כלכלי - עלולה להיעלם מהר מאוד באובך של התנצחות מילולית, ולא רק מילולית. עכשיו, כאשר ברור שהעולם לא יהיה שם להציל את שני הצדדים מעצמם, יכול להיות שהמבוגרים האחראים בסביבה יכולים להיות אנחנו. עדיין לא מאוחר מדי.