ישראל והאו"ם: לא כל כך שמום

יוסי ביילין

לפני 14 שנה, ב-16 ביולי 1997, בעצרת האו"ם, התקבלה החלטה שקראה לישראל להפסיק את הבנייה בהתנחלויות. הניסיון הישראלי להפסיד בכבוד לא עלה יפה. מלבדנו, הצביעו רק שתי מעצמות, ארה"ב ומיקרונזיה, נגד ההחלטה, ואילו 131 מדינות תמכו בה. ראש הממשלה (גם אז), בנימין נתניהו, הגיב: "האו"ם חזר להיות שמום".

אבל האו"ם, עם כל חסרונותיו שנסקרו גם בעמוד זה, מעולם לא היה "שמום", גם כאשר דוד בן-גוריון פלט את ההבל הזה. שאם לא כן, לא היו נשלחים אנשים כמו נתניהו לכהן כשגרירינו במוסד הזה, ולא היו מקדישים לו את מיטב שנותיהם. המאמץ העצום המושקע בחודשים האחרונים על ידי הגורמים המדיניים הישראליים, מראש הממשלה, עבור בדיפלומט מספר אחת שלנו, וכלה בדיפלומטים אחרים, כדי לקושש כמה קולות להצלת כבודנו באירגון הזה, רק מוכיח עד כמה האו"ם חשוב לישראל.

אחרי הכל, אילו היה מדובר ב"שמום", יכולה היתה ממשלה בישראל, בעיקר ממשלת ימין מובהקת, לומר כי אין לה עניין לקחת חלק במשחק מכור, וכי הפלשתינים רשאים להביא לעצרת האו"ם אפילו החלטה, שלפיה ארץ ישראל כולה הובטחה להם על ידי הקדוש ברוך הוא. ישראל, מצידה, תצפה בפארסה הזו בטלוויזיה. הנסיעות למזרח אירופה, ההשקעה באמריקה הלטינית, ועוד ועוד, נעשות בגלל חשיבות האו"ם, ובגלל ההבנה כי יש בהחלטותיו כדי לייצר נורמות בינלאומיות וכדי לחנך. לפחות.

והמחיר מפתיע

בפחות מחצי שעה יש לכם פתרון מדוייק לכאבי רגליים וגב

לכתבה המלאה

ללמוד ממסודן

אבל לא רק זאת. יש לאו"ם מה להציע, ועם כל הקשיים, הוא פתר בעיות במזרח טימור, בנמיביה, ולפני ימים מעטים - בדרום סודן. זה לא רק אירגון מסורבל היודע לקבל החלטות תיאורטיות, אלא גם גורם המסוגל להציל פליטים מרעב, לרפא את האנשים החלשים בפריפריה של העולם וגם לפתור בעיות מדיניות.

הרבה נכתב בימים אלה על שתי הסודניות. על האכזריות, על המלחמות הפנימיות, על עוני ועל חוסר תשתיות מול משאבי נפט. היחסים בין הדרום לצפון נראו עד לפני שנים אחדות ככורח המציאות. כרוכים זה בזה, המוסלמים של הצפון והנוצרים של הדרום, שונאים, לוחמים, כאשר בידי הדרום נמצא הנפט, בידי הצפון יש בתי הזיקוק, והתלות ההדדית מונעת את חלוקת הארץ הענקית הזו, כפי שמתבקש מהמבנה הדמוגרפי שלה. והעיקר: איפה נגמר הדרום והיכן מתחיל הצפון? שום גבול לא הפריד ביניהם בהיסטוריה והגבול העתידי יהיה תמיד מלאכותי.

ההסכם שנטווה היה שביר, וגם הוא לווה באלימות. רק לפני שנתיים אמר לי גורם בכיר מאוד במערכת הבינלאומית כי אינו מאמין שהצפון יאפשר לדרום לקיים את משאל העם שתוצאתו ידועה מראש: רוב עצום שיתמוך בעצמאות. לאחר שהתקיים משאל העם אמרו אחרים שהצפון לא יאפשר את מימושו.

ואכן היו קרבות, ואכן השאלה היתה היכן בדיוק יעבור הגבול, ואיך בדיוק תתבצע החלוקה, והרי יש בצפון אנשים שהם אנשי דרום במוצאם ובהזדהותם ויש בדרום אנשים השייכים לצפון, ויש בצבא סודן דרומיים, שלא יהיו שם יותר. ג'ובה היא המקום האחרון בעולם שניתן לזהותה כבירה, וכדי להפוך אותה לבירה ממש, וכדי להפוך את דרום סודן למדינה של ממש - יהיה צורך במאמץ עצום, בהון רב ובלא מעט זמן.

המפה שונתה

היה זה האו"ם ששינה את המצב בשטח. משאל העם התקיים למרות כל הקשיים, ואילו באירוע הכרזתה של מדינת הדרום נכח נשיא צפון סודן, הנפרדת מן הדרום. את המחלוקות ביניהם יצטרכו הצדדים עוד לפתור, אך המחלוקות הללו לא מנעו את המהלך הגדול. המפה שונתה. מאז יום שבת האחרון רשאי האו"ם להתהדר בהישג בלתי מבוטל. הוקמה מדינה חדשה, נוספה חברה חדשה לאירגון (והחברה החדשה הזו עשויה גם לפתוח שגרירות בתל אביב), והמדינה הזו לא היתה מוקמת ללא האו"ם.

יש לאו"ם אינסוף חסרונות, אבל אין לו, ולא יהיה לו שום תחליף. ודאי לא בטווח הנראה לעין. ישראל מסוגלת למלא תפקיד חשוב לאין ערוך באירגון הזה מלבד הניסיון להשיג רוב "איכותי" או לקרוע לגזרים החלטות של האו"ם, כפי שעשה חיים הרצוג להחלטה שהשוותה את הציונות עם גזענות ב-1975.

אנחנו יכולים להשתלב יותר בסגל האו"ם, להשפיע על מהלכיו, להשתתף בכוחות השלום, לספק יותר מוצרים למערכות הענק. אנו מנצלים רק אחוז קטן מהפוטנציאל לשיתוף פעולה, וחבל.

גם אם לא האו"ם הקים את המדינה, אלא הכרזת בן-גוריון ומלחמת השחרור, יש לאו"ם חלק לא מבוטל בהולדת ישראל, ויש למדינת היהודים עניין לא מבוטל בכך שאחרי מלחמת העולם השנייה ונוראותיה יהיה אירגון בינלאומי שכל מדינות העולם יהיו חברות בו, ושיוכל לנסות למנוע את חזרת האירועים המחרידים ההם.

במקום להילחם, עדיף להוביל

האירגון הבינלאומי שתרם לישראל לא רק את החלטת החלוקה 181, אלא גם את החלטות מועצת הביטחון המפורסמות והחשובות - 242 ו-338, עשוי לתרום החלטה נוספת, בספטמבר הקרוב, שלא תעקוף הסכמים בין ישראל לפלשתינים, אלא תסייע למו"מ שנקטע לחלוטין בין הצדדים.

במקום להילחם מלחמה חסרת סיכוי נגד החלטת האו"ם, נכון יהיה הרבה יותר לנסות להוביל להחלטה שתיקח בחשבון את האינטרסים של שני הצדדים. כך, למשל, יכולה עצרת האו"ם לקרוא לישראל ולפלשתינים לחדש את המו"מ ביניהם לקראת הסדר קבע, שיכלול מימוש צורכי הביטחון של ישראל, מדינה פלשתינית שגבולה יתבסס על הקו הירוק בתיקונים הדדיים, כשבעיית הפליטים תיפתר במדינה הפלשתינית (לצד פיצויים ופתרונות הומניטריים), כשבירושלים המזרחית תהיה הבירה הפלשתינית ואילו בחלקיה האחרים של ירושלים תתקיים הבירה הישראלית, והשגרירויות יעברו, כולן, מתל אביב לירושלים.

קריאה שכזו תעניק לישראל לראשונה הכרה בבירתה ותסיר את האיום הדמוגרפי הכלול בתביעה פלשתינית לשיבת הפליטים לישראל. מבחינת ישראל יהיה בכך הישג היסטורי, לצד ההישג הגדול שיהיה לפלשתינים. שני הצדדים ייצאו נשכרים.

כשאני חושב על האנרגיות העצומות המושקעות בבלימת המשטים והמטסים, המסעות הבינלאומיים, הבלתי מוצלחים ברובם, לשכנע כמה מחברות האו"ם להימנע או להצביע נגד היוזמה הפלשתינית, אני שואל את עצמי מדוע לא מוצאת אנרגיה בכיוון נוסח ההחלטה עצמה, החלטה שלא תוכל להקים עדיין את המדינה הפלשתינית ולא תחליף את המו"מ, אך תוכל לאפשר לנו ולפלשתינים לפתוח מייד בהידברות לקראת הסכם.

במקום משטים, מטסים וניסיונות חדירה יבשתיים, אנו יכולים למצוא את עצמנו, בתוך זמן קצר, במצב נעים הרבה יותר אם נשקיע את האנרגיות בשינוי ההחלטה במקום במניעתה. מסגרת האו"ם עשויה להיות עבורנו הזדמנות במקום מכשול. מי שהצליח בחלוקת סודן יוכל, אולי, לסייע לנו בהפרדה שהפלשתינים ואנו זקוקים לה כל כך ומתקשים כל כך לממשה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully