וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

חייבים לפסול את חוק החרם

יהושוע סובול

14.7.2011 / 10:22

בחוק החרם יש משהו מעניין. החוק אינו מגדיר הטלת חרם על התנחלות כעבירה פלילית, אלא כעוולה אזרחית. אילו הוגדר החרם כעבירה פלילית, היתה המדינה חייבת להגיש כתב אישום נגד מטיל החרם בתום חקירה משטרתית שהיתה מוצאת ראיות המספיקות לניסוח כתב אישום. אבל זו צרה: טיבו של החוק הפלילי שהוא מבוסס על אוניברסליות העבירה. אין עבירה שמוגדרת כ"רצח בעלי קרחות". יש רצח, והחוק אינו מבחין בין סוגי קורבנות רצח. מי שרוצח גבר קירח דינו כדין מי שרוצח גבר בעל בלורית או אישה מתולתלת.

כדי להגדיר "חרם" כעבירה פלילית, היה צריך להכיר באוניברסליות העבירה. זה היה מחייב להגדיר את עבירת החרם כפגיעה באזרח רק משום שיש לו זהות שונה. על בסיס הגדרה כזו היה אפשר לקבוע בחוק את העונש הנגזר על עבירת החרם. אילו היתה מתבצעת עבודה חקיקתית כזו, היתה המדינה חייבת להגיש כתבי אישום על חרם דיור נגד אזרחים ערבים ביישובים יהודיים, על חרם תעסוקה נגד מבקשי עבודה שעברו גיל מסוים ועל עוד תריסר חרמות שהחברה הישראלית מחרימה את מגזריה השונים בתחומים שונים. חוק אנטי-חרם כזה היה מחולל רעידת אדמה של ממש בישראל, והיה אולי מביא לתחילת הבראתה של החברה הישראלית מחרמות של חרדים נגד נשים בתחבורה הציבורית, מחרם נישואים נגד מי שמוגדרים ממזרים, ומכל החרמות על רקע אתני, מיני, דתי וגזעני שחיינו נגועים בהם בשפע.

החרם כחוויה סובייקטיבית

חוק אנטי-חרם כזה היה מאלץ את הכנסת לבטל כמה חוקים שהיא עצמה חוקקה בקדנציה הנוכחית, חוק ועדות הקבלה וחוק הנכבה, למשל. וזה משהו שמחוקקינו ממש לא התכוונו לעשות. הם ביקשו לעשות בדיוק את ההפך, ולהוסיף עוד חרם על כל סוגי החרמות שהחברה הישראלית נגועה בהם זה מכבר. המחוקקים לא עשו זאת מרוע לב, אלא משום שהם נבחרו על ידי חברה אכולת חרמות והם מייצגים את המבנה הנפשי שלה, שמבקש להנציח את עצמו.

לכן נמנע המחוקק מהגדרת החרם כעבירה פלילית והסתפק בהגדרת התופעה כ"עוולה אזרחית", לא אוניברסלית, ייחודית וחד-סטרית שיכולה להתבצע רק מצד אזרח שחי בתחומי הקו הירוק כלפי מתנחל. בכך פטר עצמו המחוקק מהגדרת מהותו האובייקטיבית של החרם והעניק לו אופי של "חוויה סובייקטיבית" של מי שחש עצמו מוחרם גם אם איש לא הטיל עליו חרם במפורש. בעשותו את החרם לחוויה סובייקטיבית, פטר המחוקק את הנפגע מהצורך להביא ראיה כלשהי לנזק שנגרם לו כביכול, והותיר לשרירות ליבו את גודל הסכום שיתבע. שהרי כל הפגיעה היא לא בדיוק פגיעה באדם אלא ב"עניין". ומהו "העניין"? הוא הרי לא עניין משותף, בסיסי ואוניברסלי כמו חופש הביטוי. זהו עניינם רק של מי שחפצים בסיכון עתידה של המדינה דרך המשך החזקת השטחים. מחוקקינו הטילו מפלצת לגאליסטית לפתחו של בית המשפט: יש לקוות שהוא יבעט את הפיגול הזה בחזרה לחיקם של אלה שהביאוהו לעולם בחטא.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully